בחירת השחקן הגדול ביותר בקבוצת כדורגל תמיד מעוררת ויכוח. יש לא מעט קריטריונים שמובילים לבחירה, כמו הישגים, סטטיסטיקות, יציבות, והשפעה, כמו גם האם לקחת בחשבון גם את הישגי השחקן לאחר שעזב את הקבוצה לקבוצה אחרת בליגה המקומית או לקבוצה אחרת במישור הבינלאומי. אנחנו ממשיכים בסדרת הכתבות שהתחלנו, ונותנים לבינה המלאכותית לעשות במקומנו את העבודה. הפעם, ביקשנו ממנה לבחור את השחקן הגדול ביותר בתולדות בית"ר ירושלים.
בית"ר ירושלים הוא אחד המועדונים המעוטרים והאהובים בכדורגל הישראלי, בעל היסטוריה עשירה של הצלחות ועליות וירידות מאז הקמתו ב-1936. במהלך השנים שיחקו בשורות בית"ר אינספור שחקנים מצוינים, אך חמישה מהם מתבלטים מעל כולם כגדולים בתולדות המועדון. בחירה זו מתבססת על שילוב כל הפרמטרים – מספר ההופעות, תארים והישגי הקבוצה בתקופתם, תרומתם האישית (שערים ובישולים), נאמנותם למועדון, מנהיגותם על המגרש והשפעתם בחדר ההלבשה. להלן מחקר מקיף הסוקר את חמשת אגדות בית"ר, נתוניהם וההשוואה ביניהם, באופן המסודר ככתבה מקצועית.
במקום הראשון: אורי מלמיליאן – הקוסם והסמל הירושלמי
אורי מלמיליאן נחשב בעיני רבים לגדול שחקני בית"ר ירושלים בכל הזמנים, וסמל מובהק למועדון. מלמיליאן, קשר התקפי מחונן, החל לשחק בקבוצה הבוגרת כבר בגיל 16 בשנות ה-70. הוא התבלט מיד בזכות ראיית המשחק הנדירה, מסירותיו המדויקות "כפלס מים" וכישרון הכיבוש מכדורים חופשיים. כבר בשנת 1976 הוביל נער הפלא משכונת ממילא את בית"ר לזכייה ראשונה בתואר – גביע המדינה, כשהבקיע את שער הניצחון הדרמטי בגמר מול מכבי ת"א לעיני 55 אלף צופים.
אורי מלמיליאן (אורן בן חקון)באותו משחק כבש מלמיליאן בבעיטה ישירה ליד דגל הקרן (לאחר שהחמיץ פנדל בהארכה) והעניק למועדון את הגביע ההיסטורי. באותה שנה הוא אף נבחר לכדורגלן העונה. מלמיליאן היה הכוכב הבלתי מעורער של בית"ר בשנות ה-70 וה-80, והיה גורם מרכזי בהפיכת הקבוצה מקבוצת תחתית לוחמנית לקבוצת צמרת טכנית ואטרקטיבית. הוא הנהיג את הקבוצה לחמש זכיות בגביע המדינה בסך הכול (1976, 1979, 1985, 1986, 1989) ובשנת 1987 היה שותף בכיר לזכייה באליפות המדינה הראשונה בתולדות בית"ר. בעונת האליפות ההיא כבש מלמיליאן 15 שערי ליגה מעמדת הקשר – כמו החלוץ אלי אוחנה, והפגין מנהיגות ויכולת בשיאה.
בסך הכול רשם מלמיליאן 423 הופעות ליגה במדי בית"ר – שיא מועדון בכל הזמנים והבקיע 140 שערי ליגה, נתון מדהים עבור קשר. הוא הוכתר פעמיים למלך השערים של הליגה הישראלית בזכות ממוצע ההבקעה הגבוה שלו. מעבר לסטטיסטיקה, מלמיליאן היה מנהיג טבעי על המגרש ודמות נערצת בחדר ההלבשה. הוא נשאר נאמן לבית"ר לאורך 16 עונות רצופות (1973–1989) בשורות המועדון ו-ויתר מרצון על קריירה אירופית רק כדי להישאר בארץ.
לקראת סוף הקריירה עבר למכבי תל אביב, שם זכה באליפות נוספת – השנייה בקריירה שלו – אך תמיד ייזכר כ"מלך" של בית"ר ירושלים. מלמיליאן זכה לכבוד להדליק משואה ביום העצמאות והוכנס ל"היכל התהילה" של הכדורגל הישראלי, ואף נבחר לאחד מחמשת הכדורגלנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. תרומתו האדירה לבית"ר – מקצועית, מנהיגותית וערכית – הופכת אותו בצדק לאגדה ירושלמית חיה ולמודל לחיקוי עבור דורות של אוהדים ושחקנים. הוא שימש כקפטן של בית"ר ירושלים במשך שנים, היה דמות כריזמטית שכולם הקשיבו לה, הצעירים במועדון למדו ממנו והושפעו ממנו, הוא לא היה צריך לדבר הרבה – אלא נתן דוגמה דרך המשחק שלו. מלמיליאן לא היה רק שחקן גדול, הוא היה מנהיג אמיתי שהפך את בית"ר למה שהיא היום.
אורי מלמיליאן (אורן בן חקון)במקום השני: אלי אוחנה – "הנסיך" וכובש הלבבות
אם מלמיליאן הוא "המלך" של בית"ר, הרי שאלי אוחנה הוא הנסיך הבלתי מעורער שלה. אוחנה, בוגר מחלקת הנוער של בית"ר ירושלים, פרץ לבמה בתחילת שנות ה-80 כחלוץ מהיר, טכני וקטלני מול השער. יחד עם מלמיליאן, הוא היווה את חוד החנית ההתקפי שהקפיץ את בית"ר לפסגות חדשות. אוחנה היה שותף לצד מלמיליאן לזכייה באליפות ההיסטורית ב-1987, כששניהם כובשים 15 שערים כ"א בעונת האליפות
יכולתו הגבוהה של אוחנה לא נעלמה מעיני האירופים – ב-1988 הוא עבר למכלן הבלגית ובאותה עונה היה דומיננטי בזכייתה בגביע אירופה למחזיקות, ואף בישל את שער הניצחון בגמר מול אייאקס. הוא נבחר אז לכדורגלן הצעיר המצטיין באירופה ("פרס בראבו") – הישג חסר תקדים לכדורגלן ישראלי. לאחר כמה שנים מוצלחות באירופה (מכלן ובראגה), שב אוחנה לבית"ר בתחילת שנות ה-90 כדי לסייע לקבוצה לחזור לימיה הגדולים. עם שובו, הוביל את בית"ר בחזרה מהליגה השנייה לליגה הראשונה, ולאחר מכן להישגים מופלאים: שלוש אליפויות נוספות (1992/1993, 1996/1997, 1997/1998) ושני גביעי מדינה בתקופתו השנייה במועדון.
אלי אוחנה (רדאד ג'בארה)בכך היה לאחד השחקנים המעוטרים בתולדות בית"ר. בסך הכול, אוחנה כבש 142 שערי ליגה במדי בית"ר והוא מלך השערים של המועדון בכל הזמנים בליגה. שעריו הובקעו ב-345 הופעות ליגה במועדון, נתון המציב אותו גם כאחד משיאני ההופעות של בית"ר משחקו של אוחנה התאפיין באלגנטיות, שליטה מצוינת בכדור ויכולת נגיחה מרשימה לגובהו.
מעבר לסטטיסטיקות, הוא היה שחקן של רגעים גדולים: כבש ובישל במשחקי מפתח, וסחף אחריו את חבריו עם רוח לחימה ומנהיגות שקטה. הוא שימש קפטן בית"ר בשנות ה-90 והיה לדמות דומיננטית בחדר ההלבשה, במיוחד עבור השחקנים הצעירים יותר. נאמנותו למועדון באה לידי ביטוי בכך שלמרות הצלחתו בחו"ל, בחר לחזור הביתה ולתרום להצלחות נוספות. אוחנה, כמו מלמיליאן, נכנס להיכל התהילה של בית"ר ושל הכדורגל הישראלי, ונחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים בישראל אי פעם. עד היום שמו של אלי אוחנה הוא שם נרדף לבית"ר ירושלים, והוא ממשיך לשרת את המועדון (כיום בהנהלה) באותה תשוקה ואהבה.
אלי אוחנה (חגי מיכאלי)במקום השלישי: יוסי מזרחי – שוער הזהב ועמוד התווך ההגנתי
בעמדת השוער, יוסי מזרחי הוא ללא ספק הגדול בתולדות בית"ר ירושלים. מזרחי עלה לקבוצת הבוגרים בשלהי 1974, כשהוא מחליף בשער את יוסף (יוז'י) סורינוב האגדי. מאז ועד סוף שנות ה-80 היה "מלך הרחבה" של בית"ר – שוער בעל נוכחות אדירה, מנהיגות ושליטה מלאה בהגנה. במשך 15 עונות רצופות הגן מזרחי על שער הקבוצה, צבר 378 הופעות במדי בית"ר בכל המסגרות (371 הופעות ליגה) ורשם שיאי יציבות לאורך זמן. בתקופתו בין הקורות זכתה בית"ר בארבעה גביעי מדינה (1976, 1979, 1985, 1986) עוד לפני שהגיעה אליפות הליגה הראשונה שלה.
מזרחי עצמו עמד בשער באותו ערב היסטורי של זכייה באליפות המדינה ב-1987, ובכך השלים אוסף תארים מרשים כשחקן – אליפות ו-4 גביעים. מעבר להצלחות הקבוצתיות, זכור מזרחי כשוער בעל אישיות כובשת – שקט נפשי, קור רוח וביטחון שהקרין לחבריו לקבוצה. הוא זכה לאמון מלא מהמאמנים והאוהדים כאחד, ובמשך שנים שימש קפטן שני (סגן הקפטן) ונציג השחקנים הוותיקים במגרש.
נאמנותו של יוסי מזרחי לבית"ר הייתה מוחלטת – את רוב הקריירה שלו העביר במועדון נעוריו (למעט עונה קצרה בסוף הקריירה). לאחר פרישתו ממשחק פעיל, אף חזר לבית"ר כמאמן והוביל אותה לאליפות נוספת בעונת 2006/2007, בתקופת ארקדי גאידמק – הישג המבליט עוד יותר את תרומתו רבת השנים. האוהדים הוותיקים זוכרים למזרחי כיצד הציל פעם אחר פעם את הקבוצה עם זינוקים מדהימים ועצירות פנדלים מכריעות. בחדר ההלבשה הצטייר כ"אבא" של השחקנים הצעירים וכעוגן מנטלי. יוסי מזרחי נחשב עד היום לסמל של יציבות, נאמנות ומקצוענות – שוער הזהב של בית"ר ירושלים בכל הזמנים.
יוסי מזרחי (שחר גרוס)במקום הרביעי: דני נוימן – כוכב הקישור של שנות ה-70
אחת הדמויות המרכזיות בהפיכת בית"ר לכוח בכדורגל הישראלי בשנות ה-70 היא דני נוימן. הקשר ההתקפי המוכשר הצטרף לקבוצה הבוגרת בגיל 17 בלבד ב-1972, והמאמן עמנואל שפר מיהר להעניק לו מקום של קבע בהרכב הראשון. יחד עם אורי מלמיליאן הצעיר ו-ויקטור לוי, הרכיב נוימן שלישיית קישור אגדית שכונתה בפי האוהדים "שוקולד, מנטה, מסטיק" – שילוב של טכניקה, יצירתיות ועבודה קשה. נוימן הצטיין בשליטה גבוהה בכדור וביכולת כדרור ומסירה מצוינות, ובמקביל לא פחד להביע את דעתו בראיונות באופן כן ו"חצוף" יחסית לתקופתו – מה שהוסיף לכריזמה שלו בעיני האוהדים.
תרומתו הגדולה ביותר של דני נוימן למועדון הייתה בזכייה בשני גביעי המדינה הראשונים בתולדות בית"ר. הוא הבקיע שער בכל אחד משני משחקי הגמר הראשונים בהם זכתה הקבוצה – ב-1976 וב-1979 (בשניהם 1:2 על מכבי תל אביב). שעריו ברגעי ההכרעה הפכו אותו לגיבור בעיני אוהדי בית"ר הצמאים לתארים באותן שנים. בסך הכול רשם נוימן 264 הופעות במדי בית"ר ירושלים, בהן כבש 34 שערים. הוא שימש קפטן הקבוצה בסוף שנות ה-70, הנהיג את חבריו במגרש, ולעיתים קרובות היה ה"מוח" שמאחורי המהלכים ההתקפיים.
באמצע 1980, לאחר שבית"ר ירדה ליגה, עזב נוימן למכבי תל אביב – צעד שהתקבל בכאב אצל חלק מהאוהדים – אך פחות משנתיים לאחר מכן חזר הביתה לבית"ר וסיים בה את הקריירה כשחקן בשנת 1984. חזרתו ונאמנותו בסיום הקריירה השיבו לו את אהבת הקהל. נוימן תרם תרומה משמעותית להצבת בית"ר ירושלים על מפת ההצלחות של הכדורגל הישראלי, והיה מודל לחיקוי עבור שחקני הדור שאחריו. בשנת 2020 אף נכנס להיכל התהילה של המועדון כהוקרה על פועלו. עד היום, כאשר סופרים את אגדות בית"ר, שמו של נוימן מוזכר בנשימה אחת עם מלמיליאן ואוחנה כמי ש"הביאו לנו את התהילה".
דני נוימן (מור שאולי)במקום החמישי: דוד אמסלם – הקפטן הנצחי ורוח הלחימה
הדמות המייצגת את רוח בית"ר בירושלים של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היא דוד אמסלם. המגן השמאלי הגבוה (1.91 מ') ובעל הנוכחות הגיע לבית"ר בעונת 1996/1997 ותוך זמן קצר ביסס עצמו כשחקן הרכב וככוח הגנתי והנהגתי חשוב. כבר בשתי עונותיו הראשונות בקבוצה הוא היה שותף לזכייה בשתי אליפויות רצופות (1996/1997 ו-1997/1998) תחת הדרכתו של דרור קשטן. אמסלם התבלט במשחק הגנתי נחוש ובלתי מתפשר, לצד הצטרפות לתקיפה כשנדרש, ובמהרה הפך לאהוב הקהל בשל לחימתו הבלתי פוסקת על המגרש.
אחרי תקופה קצרה בקריסטל פאלאס האנגלית (שם רשם 10 הופעות) הוא חזר לבית"ר לקדנציה שנייה ארוכה ב-2000. בתקופה זו שימש לעיתים קרובות כקפטן הקבוצה, במיוחד בעונות הקשות של תחילת שנות ה-2000, כשהמועדון נאבק להישאר בצמרת. נאמנותו לבית"ר בלטה במיוחד כשהחליט להישאר במועדון גם בשנים הפחות זוהרות. עם הגעתו של הבעלים ארקדי גאידמק וכוכבים רבים לקבוצה באמצע שנות ה-2000, אמסלם כבר היה הוותיק והמנוסה בחבורה, ותפקד כקפטן וכמנהיג שמחבר בין דור השחקנים הישן לחדש. הוא זכה עם בית"ר בעוד שתי אליפויות (2006/2007, 2007/2008) – אמנם בתפקיד משני יותר כשחקן סגל, אך עדיין כמנהיג בחדר ההלבשה – ובשנת 2008 היה שותף לזכייה בדאבל (אליפות וגביע).
אמסלם עצמו הניף כקפטן את גביע המדינה ב-2008, רגע שיא מרגש בקריירה שלו. בסך הכול, לאורך תקופותיו בבית"ר, רשם אמסלם 182 הופעות ו-7 שערים בליגה במדי הקבוצה (במיוחד בקדנציה השנייה) וכן זכה ל-31 הופעות במדי נבחרת ישראל. מספר ההופעות עשוי להיראות נמוך ביחס לאחרים ברשימה, אך יש לזכור שאמסלם חלק את הקריירה בין שתי קדנציות ובילה זמן גם בחו"ל. תרומתו של אמסלם למועדון ניכרת הרבה מעבר לסטטיסטיקה: הוא נודע כמנהיג סוחף, כזה שנותן את הלב והנשמה על המגרש ומחוצה לו. לא פעם ראו אוהדי בית"ר את הקפטן אמסלם ממריץ את חבריו ברגעים הקשים, משמש דוגמה אישית ומקרין רוח לחימה "בית"רית" אופיינית. בזכות נאמנותו, מנהיגותו והיותו חלק מארבע אליפויות המועדון – אמסלם נכנס לפנתיאון בית"ר כאחד הסמלים הגדולים של דורו.
דוד אמסלם (רדאד ג'בארה)השוואה וניתוח: מי הגדול מכולם?
חמשת השחקנים שנבחרו מייצגים תקופות שונות בתולדות בית"ר ירושלים, וכל אחד מהם תרם בדרכו הייחודית לעיצוב הצלחות המועדון. להשוואה מעמיקה, נבחן מספר פרמטרים זה לצד זה:
מספר הופעות ונאמנות: אורי מלמיליאן ויוסי מזרחי בולטים כל אחד בכמות יוצאת דופן של עונות ומשחקים בבית"ר. מלמיליאן הוא שיאן ההופעות של המועדון בכל הזמנים עם 423 משחקי ליגה לאורך 16 שנה, בעוד מזרחי עומד על כ-371 הופעות ליגה (378 בכל המסגרות) כשוער במשך 15 עונות. אלי אוחנה רשם 345 הופעות ליגה בבית"ר על פני שתי קדנציות (שנות ה-80 וה-90). דני נוימן שיחק 264 משחקים בשנות ה-70 וה-80 ודוד אמסלם – בשל חלוקת הקריירה לשתי קדנציות – צבר 182 הופעות ליגה בלבד במועדון, אולם פרשנות מספרית זו מטעה לאור תרומתו ארוכת השנים (סך הכל כ-9 עונות בבית"ר).
מבחינת נאמנות, כל החמישה מלבד נוימן בילו את מרבית קריירת המשחק שלהם בבית"ר ירושלים: מלמיליאן ומזרחי נשארו בירושלים ברציפות עד סוף שנות ה-80, אוחנה שב מחו"ל כדי להוביל את בית"ר בשנית, ואמסלם חזר לקדנציה ארוכה עד פרישתו. נוימן אמנם יצא לתקופה קצרה לקבוצה אחרת, אך חזר לסיים בבית"ר, כך שכולם מזוהים בראש ובראשונה עם בית"ר ירושלים.
אורי מלמיליאן (אורן בן חקון)תרומה התקפית: בקטגוריה זו בולטים כמובן שני שחקני ההתקפה – אוחנה ומלמיליאן. אלי אוחנה הוא מלך השערים ההיסטורי של בית"ר עם 142 שערי ליגה – ממוצע של 0.41 שער למשחק, וכן עשרות בישולים שלא תועדו רשמית אך זכורים לחובבי הקבוצה. אוחנה הביא לבית"ר כוח מחץ התקפי יוצא דופן, במיוחד בשנות ה-80 המאוחרות וה-90. מלמיליאן, אף שמוקם כקשר, הבקיע 140 שערי ליגה (ממוצע 0.33 למשחק) ובכך מדורג שני רק לאוחנה בטבלת הכובשים של המועדון. בנוסף, מלמיליאן היה אמן הבישולים – מסירותיו המדויקות סידרו אינספור שערים לחבריו, גם אם בתקופתו לא נהוג היה לתעד סטטיסטיקת "בישולים".
דני נוימן תרם 34 שערים מהקישור, אך ערכו היה גם ביצירת מצבי הבקעה לאחרים בזכות הטכניקה שלו. דוד אמסלם ויוסי מזרחי, מתוקף תפקידיהם (מגן שמאלי ושוער), לא התבלטו במספרים התקפיים – אמסלם כבש 7 שערי ליגה בקריירה ומזרחי, כצפוי, לא הבקיע. עם זאת, גם אמסלם תרם לעתים בהגבהות וכדורים חופשיים שהובילו לשערים מכריעים. בסיכום התרומה ההתקפית, אוחנה ומלמיליאן ניצבים בחזית עם מספרי כיבושים ובישולים מרשימים, המשקפים את השפעתם העצומה בחלק הקדמי של בית"ר לאורך השנים.
תארים והישגים קבוצתיים: בכל הנוגע להישגים, אלי אוחנה הוא השחקן המעוטר ביותר ברשימה מבחינת אליפויות – באמתחתו 4 אליפויות עם בית"ר (1986/1987, 1992/1993, 1996/1997, 1997/1998) לצד 2 גביעי מדינה (1985, 1986) בהם זכה בקדנציה הראשונה. אוחנה אף הניף שלושה גביעים במסגרת גביע האלופות (אלוף האלופים) בשנים שהשלימו דאבלים. דוד אמסלם זכה גם הוא ב-4 אליפויות (1996/1997, 1997/1998, 2006/2007, 2007/2008) – שתי הראשונות כשחקן מוביל והאחרונות כחלק מהסגל – ובגביע מדינה אחד (2008) כקפטן.
אלי אוחנה (ראובן שוורץ)אורי מלמיליאן מוביל בזכיות בגביע המדינה – 5 גביעים בהם היה שותף פעיל לצד אליפות היסטורית אחת (1986/1987) בבית"ר. יוסי מזרחי מחזיק גם הוא ב"קוואדריפל" של גביעים (4 זכיות) ובאליפות אחת כשחקן (1986/1987) ובנוסף הוסיף אליפות כמאמן (2007). דני נוימן זכה כאמור בשני גביעי המדינה הראשונים (1976, 1979) אך לא חווה זכייה באליפות כשחקן בית"ר (האליפות הגיעה כעבור מספר שנים, כשהוא כבר פרש).
מבחינת הישגים אישיים: מלמיליאן ואוחנה נבחרו כל אחד פעמיים לכדורגלן העונה בישראל בשנותיהם הגדולות, ואוחנה אף הוכתר לכדורגלן הצעיר הטוב באירופה (1988) – הישג ייחודי שמבליט את הרמה הגבוהה שלו. מלמיליאן ואוחנה גם נכנסו להיכל התהילה של הכדורגל הישראלי, אות ועדות למעמדם הבכיר. במכלול ההישגים, ניתן לומר כי כל החמישה תרמו לתארים של בית"ר: חלקם יותר בזכיות בליגה, אחרים בגביעים, אך כולם השאירו חותם של ניצחונות והנפות גביע באצטדיון טדי וברמת גן.
מנהיגות והשפעה בלתי-מדידה: פרמטרים כמו מנהיגות ונוכחות בחדר ההלבשה קשה למדוד מספרית, אך די להביט בסיפורים ובזיכרונות סביב כל אחד מחמשת השחקנים כדי להעריך אותם. אורי מלמיליאן הנהיג דור שלם של שחקנים בירושלים והיה המנטור והמודל לחיקוי לצעירים בזמנו (למשל, הוא הדריך את אלי אוחנה בתחילת דרכו). השקט הנפש, הספורטיביות והצניעות של מלמיליאן השרישו בבית"ר דרך ארץ ומורשת מקצועית. אלי אוחנה, במזג קצת שונה, הביא מנהיגות כריזמטית ושובבה – הוא סחף את חבריו עם תשוקה אדירה למשחק, וגם כשלא נשא רשמית את סרט הקפטן בתחילת דרכו, היה ה"קפטן הבלתי רשמי" שכיוון את ההתקפה והרים את מצב הרוח.
יוסי מזרחי (שחר גרוס)יוסי מזרחי, כאחד הוותיקים, הנהיג בעיקר דרך דוגמה אישית – הוא הפגין מחויבות ומקצוענות שגרמו לחבריו ללכת אחריו. שחקני ההגנה הצעירים למדו ממנו על אחריות וביטחון, והוא היה כתובת לכל בעיה מקצועית ואישית כאחד. דני נוימן הביא רוח מנהיגות צעירה ונועזת בשנות ה-70 – הוא לא חשש לעמוד מול לחצים, וכנער ירושלמי הציג גאוות יחידה שדחפה את בית"ר קדימה. אמסלם, כמנהיג של דור מאוחר יותר, נודע כמי שמלכד סביבו את חדר ההלבשה: בתקופות של חילופי בעלים וטלטלות (ירידת ליגה ב-2001, מהפכת גאידמק ב-2005/06), הוא היה האיש ששמר על לכידות, דאג לטפוח על שכם הצעירים ולהזכיר לכולם מהי "רוח בית"ר".
מבחינת קהל האוהדים – כל אחד מהחמישה הפך לאייקון עבור אוהדי בית"ר. שיריו של מלמיליאן עודם נשמעים ביציעים, דמותו של אוחנה מתנוססת על דגלי ענק, שמו של מזרחי מלווה במחיאות כפיים בכל טקס שחקני עבר, נוימן ואמסלם זוכים לקריאות אהבה כשהם נוכחים במשחקי הקבוצה. השפעתם ארוכת הטווח ניכרת בכך שבית"ר ירושלים מזוהה עד היום עם ערכים וסגנון משחק שהם הטמיעו: יצירתיות וטכניקה (מלמיליאן, נוימן), התקפה חסרת פחד (אוחנה), לב ונשמה בהגנה (אמסלם) ומשמעת ועמידה בלחצים (מזרחי).
אוהדי בית"ר ירושלים (חגי מיכאלי)סיכום
בחירת "חמשת הגדולים" של בית"ר ירושלים אינה משימה קלה, נוכח הרשימה הארוכה של שחקנים מצטיינים שלבשו צהוב-שחור לאורך הדורות. עם זאת, אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, יוסי מזרחי, דני נוימן ודוד אמסלם עונים על כל הקריטריונים המשולבים של גדולה במועדון: מצטיינים סטטיסטית, זכו בתארים עם הקבוצה, גילו נאמנות ומחויבות, הנהיגו את חבריהם והלהיבו את אוהדי בית"ר. כל אחד מהם תרם פרק ייחודי וחשוב בסיפור ההצלחה הבית"רי.
מלמיליאן ונוימן ביססו את בית"ר כקבוצת צמרת לראשונה, אוחנה ומלמיליאן יחד הביאו אליפות ראשונה והפכו לאגדות לאומיות, אוחנה המשיך והוסיף אליפויות בשנות ה-90, מזרחי שמר על השער בזכייה בתארים ההיסטוריים, נוימן ואמסלם כל אחד בדרכו הנהיגו דור והוסיפו גביעים ואליפויות, ואמסלם חתום כקפטן על רגעי אושר בשנות ה-2000. החמישה הגדולים הללו מייצגים את רוח בית"ר ירושלים – מועדון של לחימה, כישרון, תשוקה ונאמנות. הם חקוקים לעד בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי בית"ר, ומהווים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והזהות של המועדון.