אחד מהסיפורים היותר מעניינים במשחקים הפראלימפיים בפאריס בחודש ספטמבר האחרון היה סיפורה של טליה אילת, שנחשבה בעיני רבים לאחת ההפתעות הנעימות ביותר בין הספורטאים שחזרו מבירת צרפת. אילת, בת ה-26 מהרצליה, הייתה רקדנית ואצנית ,בחורה שהריקוד והספורט זורם בדמה. קצת לפני סיום הלימודים וממש בתהליך של מספר ימים שהיא ממש זוכרת היא השתתקה בגבה ונשארה בכיסא הגלגלים, אילת הבינה שהשיקום בישראל לא מספיק לה וטסה לתקופה ארוכה לשיקום במרפאה מיוחדת באיטליה, שם הצליחו להעמיד אותה על הרגליים.
את כל מה שעברה באיטליה היא הביאה לארץ והקימה יחד עם משפחתה מרכז שיקום שעוזר לפצועים רבים ומעמיד אותם על הרגליים, בדיוק כמו שקרה לה. רגע לפני יום האישה דיברנו עם אילת על המקום השישי בפאריס, על הספורט הנשי בישראל, על הציפיות והחלומות קדימה ואיך בחורה בריאה וספורטיבית שמאבדת את העצמאות שלה בוקר אחד מצליחה לחזור לתפקד ולהפוך להיות מעוררת השראה ביני רבים.
קודם כל, איך את מסכמת את השנה האחרונה שהייתה סוג של שנת פריצה שלך?
“באליפות אירופה סיימתי שלישית למרות שהייתה לי נפילה קטנה באליפות עולם, אבל, לי אישית, כאילו, זה אבסורד, כי זו הייתה שנה נוראית למדינה. וגם אח שלי היה שמונה חודשים בעזה, זה היה נורא. אני לא ישנתי, אבל מבחינת הקריירה שלי, זו הייתה שנה מדהימה. ושגם נהיה שנת 2025 התבאסתי, כי כל הזמן ראיתי פאריס 2024, פאריס 2024. אז לא נהנתי בסילבסטר, כי לא רציתי שהשנה תתחלף”.
טליה אילת (אסנת פליס דואר)“מבחינת קריירה, זאת הייתה הגשמת חלומות. זו הייתה פריצת הגבול שלי, זה היה הסימון שלי בקריירה, זה היה מאוד מועצם, אני לא דמיינתי בכלל שככה האולימפיאדה נראית. אני הפסדתי את טוקיו ב-0.4 שניות ואני הייתי כל כך חדורת מטרה לקבל את הכרטיס ולהציב לעצמי את האתגר שאני בכלל לא נכנסתי לדבר הזה שנקרא אולימפיאדה. ופתאום כשהגעתי לשם אני לא הרגשתי שאני נמצאת ביקום. אני הרגשתי שאני נמצאת בתוך סימס, אוקיי? זה היה כל כך מדהים שאני לא חשבתי שאני נמצאת בעולם. אז באמת זו הייתה החוויה הכי מועצמת והכי מדהימה שאי פעם הרגשתי”.
איך עושים את כל הקמפיין הזה כשאחיך היה בלב עזה?
“אז הוא היה בפאריס והוא סיים ממש חודשיים לפני שאני טסתי לכן זה היה מושלם כי ברגע שטסתי הראש שלי היה במקום הנכון אבל עד אז, זה היה מאוד קשה. כאילו אני כל פעם ניסיתי להפריד. קודם כל תעשי כמו שצריך, ואת יודעת מה – גם אם את מבואסת, שימי את זה בתוך האימון, תוציאי את העצבים, אבל זה מאוד קשה. זה אתגר נורא גדול כן”.
אז בפאריס סיימת במקום השישי.
”אמאלה, זה עשה מה זה תיאבון. אני יצאתי למשפחה, הגיעו שלושים אנשים, יצאתי והדבר הראשון שאמרתי להם זה שאני הולכת לעשות עוד אולימפיאדה, כי לא הייתי בטוחה. זה מלא ויתורים וזה סופר קשה. זה הדבר הכי מדהים בעולם. וכל ויתור היה שווה את זה, והייתי מוכנה לעשות את זה עוד הפעם, אבל זה מאוד קשה. אין מה לעשות, יש את הקשיים ואני חשבתי שאני אעבוד מאוד מאוד קשה, אני אעשה את האולימפיאדה ואז אני אהיה יותר חופשיה ואני אוכל לטוס, יהיה לי יותר חופש בחירה בחיים, כי ברגע שאת בוחרת בספורט אין לך חופש בחירה ואני לא יכולה לעזוב”.
אמרת מלא ויתורים, ספרי קצת.
”זה אומר שזה חתונות של האנשים שהכי קרובים אליי שאני לא נמצאת, זה אומר שסבתא שלי נפטרה ואני נפרדתי ממנה לפני, כי ידעתי שכשאני אחזור, היא לא תהיה יותר. זה אומר שאבא שלי גר בחו”ל, וכל המשפחה שלי איתו, ההורים שלי לא גרושים. אז אמא שלי כל הזמן טסה ואחים, ואני פשוט נשארת לבד בארץ. אין לי שום אפשרות. אני לא יכולה להיות עם בן הזוג שלי, אין לי שום אפשרות לבלות קצת זמן איכות ודברים כאלה כי אין זמן, ואני לא יכולה לתת לעצמי את האופציה הזאת”.
“וזה בעיקר חופש הבחירה. בני אדם מאוד אוהבים להיות חופשיים. ועצם זה שאין לך את חופש הבחירה, ויש לך מגבלה מסוימת, זה משהו שמאוד מאוד קשה. רק עצם המחשבה הזאת. אבל בלי שום קשר, המשפחה שלי מטיילת המון בעולם, ועושה המון המון בעולם, ואני לא יכולה להיות חלק מזה, כי אני בוחרת במשהו שהוא מעצים ומדהים, וכולם תומכים בי, כי אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון”.
טליה אילת (שי הנבס)את מרגישה שהיום מכירים אותך יותר מאשר לפני אוגוסט, לפני פאריס?
״תראי, לפני האולימפיאדה היה את החודש וחצי לפני שטסנו רק למחנה אימונים, ששם הייתי עוד חודש וקצת ואז טסנו לאולימפיאדה, אז ממש לפני היה המון המון קמפיינים. כאילו, היה שלטי איילון, היה את טויוטה, היה את אדיד, פתאום קיבלתי את העסקה עם אדידס שמאוד הרימה אותי, ובאמת, המון קמפיינים, וגם, כאילו, העוקבים מאוד מאוד עלו, אבל אחרי האולימפיאדה, בום, יש נפילה. אין מה לעשות”.
זוכרים אותך לפי מדליה. אין מה לעשות זה הספורט שלנו, ספורט מדיד ואנחנו כל הזמן נבחנים ויזכרו אותך שיש מדליה. וזאת המטרה קדימה?ֿ
”ברור”.
את נגיד מסתכלת על לוס אנג'לס?
״אני לא מוכנה להיות באותו מקום שהייתי שוב. אם אני בלוס אנג׳לס זה רק אם אני מתקדמת מקום וזה הולך להיות קריעת תחת. גם אם זה מקום חמישי״.
“פשוט הרגשתי כאבי גב, זה היה במשך יום ליומיים”
אני לוקחת אותך אחורה שבע שנים. היית רקדנית.
”הייתי רקדנית, התקבלתי להיות מדריכת כושר קרבי, תמיד לקחו אותי לתחרויות בבית, תמיד הייתי הספורטאית של השכבה. הייתי רקדנית, זה היה הקטע ואז התקבלתי להיות מדריכת כושר קרבי והכל היה טוב הכל היה פצצה ונשארה לי בגרות אחרונה או עוד שתיים אני לא זוכרת בדיוק, ואז היה לי גם בן זוג באותה תקופה, לא הבן זוג שיש לי היום, ואז התחילו לי כאבי גב, אבל אני המשכתי את היום שלי”.
“אני הלכתי לבית ספר, אני הלכתי לבית קפה, הלכתי לים אני זוכרת, חדר כושר לא הלכתי, אבל הלכתי לחזרות מחול וישבתי בצד כי לא הייתי מסוגלת, הרגשתי מוזר, היו לי כאבי גב ואז הייתה פעם אחת בערב שהייתה לנו חזרה ולא הייתי מסוגלת לשבת, משהו נורא, והתחלתי לצלוע, אבל לא ידעתי שאני ליטרלי השתתקתי משעה לשעה, זה היה מדהים, אבל לא ידעתי מה זה שיתוק, מה זה מערכת עצבים, מה הקשר. זה לא היה קשור אלי בשום צורה, לא הכרתי אף אחד כאילו, ואז אמרתי לאמא שלי ‘אמא בבקשה תאספי אותי’, ואני הייתי בחורה שהולכת ברגל כל הזמן, בחיים לא ציינתי את זה, אבל כן כאילו ההורים שלי קנו בית במיקום מדהים שכל בתי הספר תמיד היו קרובים, התיכון הגן והחטיבה”.
“ותמיד הייתי הולכת ברגל כי הבית שלי היה מאוד קרוב. אמרתי לאמא שלי תאספי אותי משהו פה לא בסדר, ואז היא אוספת אותי, הולכים למוקד, ואומרים לי ‘אני מצטער, זה רק לפניות דחופות’, והם לא הבינו שיש לי משהו. יש לי תאונה בגב ואף אחד לא הבין ואז זה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לבכות ולהבין שמשהו לא תקין. הלכתי לטרם, הוא בדק אותי ואמרתי לו ‘תקשיב משהו לא תקין’, הוא אמר הכל טוב תלכי לישון אם מחר משהו לא תקין תלכי למיון. קמה בבוקר, נופלת מהמיטה, איבדתי תחושה והנסיעה לתל השומר הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי, אני אפילו לא ידעתי שתל השומר ברמת גן, לא היה לי שום קשר לבתי חולים”.
טליה אילת (קרן אראל גיחון)מגיעה לרמת גן, אמא רואה כיסא, אני ממש גוררת את רגל שמאל, אני זוכרת את התחושה הזאת, הגוף שלי השתתק לאט לאט ואני סוחבת אותו מטורף. בא לי לחזור אחורה רק בשביל לראות את התהליך, כי אתה בדרך כלל משתתק נורא מהר ואצלי ראו נורא איטי. אמא מראה לי כיסא גלגלים אמרתי לה ‘נראה לך, כאילו מה הקשר, הכל טוב’. כל פעם שיקרתי לעצמי שהכל בסדר, אחרי המון המון שעות, עשו לי בדיקת MRI, ראו שיש לי דימום מאוד רציני. יום למחרת כבר ניתחו אותי כי יום למחרת הייתי משותקת לגמרי. מהמותניים ומטה וככה התחילו החיים השניים שלי”.
“היום אני לא משותקת לגמרי”
כמה זמן לקח לך להשלים עם הפציעה?
״רק אחרי חודש וחצי הבנתי שאני משותקת. אני בן אדם שהדיכאון, אני מאמרת את זה לעצבים. אני בחיים לא הייתי בדיכאון או משהו כזה. למזלי, שוב לא שתכננתי את זה, זה לא שאני בשליטה, אבל כן הייתי מאוד עצבנית, ועל מי הוצאתי את זה? על ההורים שלי. אבל המזל שלי, באמת, שהמשפחה שלי כל כך תמכה והביאה לי את זה בטפטופים, בגלל שלא ידעתי מה זה שיתוק, ולא ידעתי, ממש הביאו לי את זה בטפטופים, אז כל דבר היה קל יחסית לקבל”.
“שוב, שום דבר לא קל, אבל תשמעי, זה חרא. מה אני יכולה להגיד לך? חרא, בן אדם פתאום מאבד את הדבר שהכי חשוב לו, שזה הגוף שלו. שזאת היכולת שלו להתנייד בצורה חופשית. חרא. אבל מה אני יכולה לעשות? כאילו, מה? באמת? אני מסתכלת על החיים בצורה מאוד פשוטה. אז מה לבכות, או להיות בדיכאון? לכעוס כי העולם לא נגיש? מה אני יכולה לעשות, אז החלטתי למזלי שזה מה שאני מרגישה שיאללה, כאילו אני אול אין בזה. שום דבר לא יכול לעצור אותי”.
איך הגעת לספורט?
“שיקום בארץ לא הספיק לי, הייתי ספורטאית, השתתקתי, סבבה, אבל אני בריאה, כן? כאילו יצאתי, לא לקחתי שום כדור, שום כלום, לא האמנתי בזה, אמרתי, יאללה, אני משותקת ברגליים, אבל אני בריאה. נכון, שיקום לא הספיק לי, אומרת להורים שלי ‘תקשיבו, אני מתוסכלת, שיקום לא מספיק לי, בוא נמצא משהו אחר’. אנחנו משפחה אמריקאית, אמא שלי טסה והכל, מצאנו באיטליה דווקא טסתי לאיטליה, שבעה חודשים במצטבר. שינוי, מה זה שינוי? אני התחלתי לעמוד על הרגליים, אני התחלתי ללכת ולרדת במדרגות, התחלתי ללכת עם מקלות, הליכה לא רגילה, אבל אני גם יכולה להראות לך אם את רוצה וזה ממש שינה לי ומה שאיטליה נתנה לי זו את אפשרות הבחירה”.
“ואז התחלתי לאהוב את החיים שלי מחדש, ואז הזהות שלי חזרה. אני חזרתי לעצמי כי לא הרגשתי שהייתה לי זהות לפני ואז הבנתי שמה זה שיקום? זה לא מספיק לי, אני צריכה לקחת את החיים שלי לרמה אחרת, הסתכלתי לאמא, היא הסתכלה עליי, אמרנו איך אין דבר כזה בארץ, כאילו כל החיילים, כל פצועי המלחמה, אנחנו כביכול מתקדמים בעולם, רפואה, סטארטאפ, למה שיקום נוירולוגי כמו שצריך אין בארץ? סורי, אין בארץ. הבאנו את זה לארץ ואז הלכתי לפיזיותרפיסטים במרכז חתירה, הגעתי למרכז חתירה ואני אומרת ‘וואו, אמאלה, זה המקום הכי יפה בארץ’”.
“אני הייתי בהלם שיש דבר כזה באמצע תל אביב ומפה לשם המאמנים הפראלימפיים הסתכלו עליי, ראו סיפור שיש בו יתרון. אני בחורה צעירה ויש יתרון ולקחו אותי תחת חסות איתם, הוועד הפראלימפי כמובן. כאילו את השיעורים שילמו והוועד הפראלימפי לא לוקח סתם, הוא ראה בי ממש פוטנציאל ותמך בי מההתחלה ואז שהתחלתי לכתוב אני התחלתי ממש לבכות, כי זאת פעם ראשונה שהרגשתי את האירובי ואת הסיבולת וכמו שאני אומרת בכל כתבה, חזרתי לרקוד על המים במלוא מובן המילה.
אנחנו עושות את הראיון לקראת יום האישה. את מרגישה היום משהו מיוחד?
”ברור. תראי, אני חושבת, באמת אני אומרת לך, יש דברים שגברים עושים, ויש דברים שאנשים עושים. אני חושבת שאישה צריכה להיות בעל קריירה, אני חושבת שאישה צריכה לשאוף, ואני חושבת שאישה גם צריכה להיות האמא הכי טובה, ואותו הדבר אבא, כאילו, אני לא רואה פה שינוי, אבל אני כן רואה שגם האישה צריכה לפנק, וגם הגבר צריך לפנק. אני כן רואה את זה יותר שוויוני, וזה מה שיש לי עם בן הזוג שלי, אנחנו כאלה. אבל צריך להבין משהו חשוב, מה שאני עוסקת בו, זה לא מקצוע של נשים. זה מקצוע של גברים. כל עולם הספורט. לא רק העולם של הקייקים. אין מה לעשות”
טליה אילת (באדיבות אירן שפיר)“גבר נולד עם טסטוסטרון, גבר נולד עם אחוז שומן, גבר נולד עם סיבולות, ובאמת גברים, אוטומטית יותר. זה מה שאישה עושה, ואיך שאישה נהיית ספורטאית, ונכנסת לרמה מאוד גבוהה של הספורט, זה על טבעי. זה על טבעי. ואנשים לא מבינים את זה. נשים יש להן כוח מטורף, נשים הרבה יותר יוצאות מאזור הנוחות, הרבה יותר, יש להן אינטליגנציה רגשית. יש להן כוח רצון”.
את מרגישה את זה עלייך?
״כן. לצאת מאזור הנוחות זה לפעמים מעצבן ובא לך לקלל את עצמך ולהגיד למה עשית את זה, אבל זה הדבר הכי טוב שתעשי לעצמך בחיים. באמת. כן אני רואה גבר ואישה כשווים, אבל ברור שאני אשמח שהבן זוג שלי מדי פעם יפנק אותי, אני לא אגיד לא לזה”.
את מרגישה הערך שלך כספורטאית?
”אני הפנים של move motion, זה המרכז לשיקום ניורולוגי אינטנסיבי אולי הכי גדול בארץ, וזה הלך להיות הכי גדול בעולם. זה כאילו משהו בינלאומי ויש המון נכי צה״ל וגם המקום הזה הוא עמותה, חשוב לציין, כי זה נוצר מהזעקה שלי ושל עוד מישהי. שני הורים שהקימו את זה ביחד כי זה לא הגיוני שנעצור את כל החיים וניסע לאיטליה, אז זה באמת נוצר מהזעקה של אמא שלי שהתנדבה ארבע שנים”.
“אני היום מתנדבת בעמותה אחרי משחקים, אז יצא לי קצת זמן להתנדב ויש עוד רשימת המתנה מאוד גדולה לחיילים, אבל זו עמותה, אז אני לא ביקרתי בתל השומר ואני מרגישה אשמה, אני מרגישה נורא עם זה, אבל מצד שני אני לא יכולתי לתת לזה להשפיע לי במשחקים, אני לא הייתי מסוגלת. יש לי אחד כזה בבית שאני מתה מפחד שיקרה לו משהו אז אני לא הייתי מסוגלת, ויש לי את האשמה הזאת. דרך אגב הנכים בשיקום שלנו רואים אותי, אני מדברת איתם, אבל לצערי לא הלכתי לבתי חולים כי נורא פחדתי ממה שזה יעשה לי במשחקים הפראלימפיים ואני התחרתי בשביל החטופים, הלוחמים, בשביל הנפצעים, בשביל אנשי הביטחון. זה היה בשבילם, אבל לא יכולתי ללכת, זה יותר מדי”.
יום את מרגישה סוג של מודל?
”אני מאוד אשמח אם אני מהווה דוגמה ואני גם לא מנסה. אני חיה את החיים שלי בצד הכי טוב שאפשר ואם אני עוזרת למישהי על הדרך זה מבורך ואני באמת תמיד כאן וכמה בנות ניגשו אלי ואני כאן לעזור ולייעץ, אבל זה לא משהו שאני חושבת עליו אני פשוט חיה את החיים שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה לחיות אותם”
יום האישה כיום, האם יש שוויון מלא?
”אני חשובת שאנחנו עושות עבודה מדהימה וההתקדמות שלנו בשנים האחרונות, אני מדברת על מאה השנים האחרונות, הייתה מדהימה, אבל ייקח הרבה מאוד זמן. אני חושבת שהיום גם גברים מבינים שאישה יש לה צוואר, היא זאת שמחזיקה הכל, היא מחזיקה את הבית. זה מה שאני חושבת. גברים יכולים לחשוב שהם ככה וככה, אבל בסוף נשים הן עמוד השדרה, הם הצוואר”.
טליה אילת (הוועד הפראלימפי)מה יחשב הצלחה מבחינתך?
“אני לא יודעת לענות על זה כי גדלתי במשפחה מאוד שוויונית. ההורים שלי חינכו אותי שאין דבר כזה בחיים להיות תלויה בגבר, אין דבר כזה. אני צריכה להיות בעלת קריירה, זה תמיד חצי חצי, אז אני תמיד, אני וגם בן הזוג שלי, ככה בחמש השנים האחרונות. אני יצאתי מהבית בגיל 23, אבל אני ככה חונכתי ואני חושבת שזה כל כך מהם, אני לא נתקלתי בחוסר שוויון, תמיד זה היה חצי חצי, שנינו בעלי קריירה. אמא שלי עצמאית וגם אבא שלי אז בחיים לא נתקלתי בדבר כזה”.
מה חשוב לך שידעו?
”את יודעת איזה תהליך עברתי עם השרירים שלי, הייתי רקדנית, אל תשכחי, היו לי ידיים חמודות וגב חמוד. היום אני חושבת שזה הדבר הכי יפה בעולם, הכוח הזה וגם העולם הולך לשם, כאילו זה נהיה יותר באופנה, אישה יותר חזקה. זה הכי יפה בעולם גוף בריא וחזק, זה הדבר הכי יפה בעולם. אני רואה את זה בצורה של עוצמה ולא איזה גבר את”.
התביישת בהתחלה?
”היה לי מה זה קשה פתאום להרים משקלים, אבל אני כל כך רציתי את זה ואני גם כל כך אהבתי את השינוי. אני הסתכלתי על השינוי וראיתי את זה ואני אוהבת את מה שאני רואה. אישה יכולה להיות כל דבר שהיא רק רוצה אבל אם את בוחרת במקצוע ספציפי תהיי הכי טובה בו. גם אם את עושה לק, או מדריכה בחדר כושר או ספורטאית או כל דבר שתבחרי, ברגע שאת הכי טובה בו את תהיי מיוחדת”.