ג'ורג' פורמן, אלוף עולם אגדתי באיגרוף ושם נרדף לעוצמה בזירה, הלך הלילה (בין שישי לשבת) לעולמו בגיל 76, כך הודיעה משפחתו בהודעה מרגשת. "מטיף אדוק, בעל אוהב, אב מסור וסב גאה, הוא חי חיים של אמונה בלתי מתפשרת, ענווה ותכלית," כתבה משפחת פורמן, "אולימפי, אלוף עולם פעמיים, כוח חיובי שזכה לכבוד עמוק – איש של משמעת ועקרונות".
בהודעת בני המשפחה הוזכר מפורשות מורשתו רבת-הפנים של פורמן: מתאגרף אולימפי שזכה במדליית זהב, פעמיים אלוף העולם במשקל כבד, מטיף דתי נלהב, יזם מצליח ואיש משפחה אוהב. חיי פורמן שזרו יחד סיפור אמריקאי על גאולה, קאמבק והמצאה מחדש, סיפור שנפרש מהרגעים האפלים של נעוריו ברחובות טקסס ועד לרגעי השיא המפוארים בזירת האיגרוף העולמית – ולבסוף אל פרק של אמונה ועסקים מחוץ לזירה.
ילדות קשוחה בטקסס והדרך אל התהילה
פורמן נולד ב-10 בינואר 1949 בעיר מרשל, טקסס, וגדל בחלקת חיים לא פשוטה בשכונת Fifth Ward הקשה ביוסטון. בילדותו חווה עוני וחסר, ולא פעם הסתבך בקטטות רחוב. בגיל 15 כבר תואר כ"בריון ושודד צעיר" ברחובות יוסטון, נער גדול ממדים עם זעם ותסכול שרכשו לו מוניטין של נער פרא. פורמן עצמו העיד לימים כיצד נהג להציק לחלשים ממנו ונהג להבריז מבית הספר, כשהאלימות והקשיחות היו שפת ההישרדות היחידה שהכיר.
נקודת המפנה הגיעה כשפורמן הצעיר גויס לתוכנית Job Corps ע"ש לינדון ג'ונסון – יוזמה פדרלית שנועדה להכשיר נוער במצוקה למקצועות מועילים. במסגרת זו עבר לקליפורניה, ושם פגש במאמן איגרוף בשם דוק ברודוס (Doc Broaddus) שזיהה את הפוטנציאל הגלום בנער הענק. ברודוס עודד את פורמן לנתב את האלימות והתוקפנות שלו לזירת האיגרוף. תוך זמן קצר החל הנער הטקסני האימתני לאמן את אגרופיו במסגרת חובבנית – והתוצאות לא איחרו לבוא. פורמן התגלה ככישרון טבעי: אף על פי שהחל להתאגרף רק לקראת סוף שנות העשרה שלו, הוא רשם ניצחונות מהירים בזירה החובבנית. למעשה, אחרי מעט יותר מתריסר קרבות בלבד כבר הצליח להעפיל לנבחרת האולימפית של ארצות הברית.
במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 1968 זינק פורמן אל התודעה הבינלאומית. בגיל 19, בקרב האולימפי הכבד ה-25 בלבד בקריירה החובבנית שלו, הוא זכה במדליית הזהב במשקל כבד – הישג נדיר למתאגרף כה בלתי מנוסה. רגע הזכייה זכור לא רק בזכות הניצחון עצמו, אלא גם בזכות המחווה הפטריוטית ששידר פורמן: הוא נופף בדגל ארצות הברית קטן בזירה לאחר שהוכרז כמנצח. התמונה של הצעיר האפרו-אמריקאי הענק מניף דגל אמריקאי זעיר על רקע מדליית הזהב הפכה לסמלית, במיוחד על רקע מחאת דגל הכוח השחור של האצנים ג'ון קרלוס וטומי סמית' באותם משחקים יום קודם. "לא יכולתי שלא לאהוב את המדינה שלי יותר מתמיד," כתב פורמן לימים על הרגע ההוא, שהגדיר עבורו זהות חדשה – אמריקאית – ופתח בפניו את הדלת לקריירה מקצוענית זוהרת.
ג'ורג' פורמן עם אגרוף חד (רויטרס)עלייתו של כוח בלתי ניתן לעצירה
לאחר ההצלחה האולימפית, פורמן החליט לפנות למקצוענים. הוא ערך את קרב הבכורה המקצועני ב-1969, ומכאן החל מסעו כסופת הוריקן בזירת האיגרוף. בתוך כשלוש שנים צבר פורמן מאזן מדהים של 37 ניצחונות ללא הפסד, שמתוכם 35 הסתיימו בנוקאאוט – נתון שהבהיר מיד כי מדובר בעילוי עם כוח מחץ נדיר. ב-1972 כבר דורג "ביג ג'ורג'" (כינויו בפי העיתונות) כטוען מספר 1 לכתר אליפות העולם מטעם התאחדויות WBA ו-WBC.
ב-22 בינואר 1973 קיבל פורמן הצעיר את ההזדמנות שלו לקרב על התואר העולמי, מול האלוף המכהן ג'ו פרייזר. פרייזר האגדי, שנחשב אז לבלתי מנוצח אחרי שניצח את מוחמד עלי ב-1971, הגיע כמועמד המוביל – אך פורמן הכביד המשקל והיד הכבדה הדהים את העולם. בזירה בקינגסטון, ג'מייקה, פורמן הסתער על פרייזר מן הפתיחה, ובתוך שני סיבובים בלבד שלח את האלוף המנוסה אל הרצפה שש פעמים בנוקדאונים מהדהדים.
השדר הווארד קוסל, שהיה בזמנו אחת מדמויות השידור הבולטות באמריקה, צעק בשידור החוזר בטלוויזיה את הקריאה שהפכה למיתולוגיה: "Down goes Frazier! Down goes Frazier! Down goes Frazier!" ("פרייזר נופל!") – מילים שחרכו את התודעה והבהירו לצופים שבלילה ההוא נולד מלך חדש בזירה. בגיל 24 הוכתר פורמן כאלוף העולם במשקל כבד, והציג לעולם סגנון לחימה ברוטלי ובלתי מתפשר. פורמן הצעיר בראשית שנות ה-70, לאחר שזכה באליפות העולם ב-1973. הוא התפרסם במבטו הקשוח ובאישיותו המרתיעה, תדמית של "בחור רע" שתרמה להילה המאיימת סביבו.
כעבור חודשים ספורים הגן פורמן על תוארו והמשיך לבסס את שליטתו. הוא גבר בתוך פחות מדקה על חוזה רומן, אלוף פוארטו ריקו, בקרב שהפך למגן התואר הקצר בהיסטוריה של המשקל הכבד עד אז. לאחר מכן התמודד מול קן נורטון, אחד היחידים שניצחו את מוחמד עלי באותה עת, והכריע גם אותו בתוך שני סיבובים קצרים. הניצחונות המהירים האלה, מול יריבים מהשורה הראשונה, חיזקו את דימויו של פורמן כ"מכונת הרס" – אלוף אדיר כוח שרק מעטים יכלו לשרוד מולו בזירה. הוא עלה לקרבות כשהוא זועף וקודר, ממעט בחיוכים או בדיבורים, ולמעשה אימץ במודע את דמות "הבריון השתקן" של סוני ליסטון (אלוף עבר ומודל לחיקוי עבורו).
התקשורת נהגה לציין את חזותו הנוקשה של פורמן ואת היותו מסתורי ומסוגר מחוץ לזירה, מה שרק הגביר את הילת המסוכנות סביבו. לאור שרשרת הניצחונות האכזריים שלו, כאשר נקבע לבסוף קרב בינו לבין מוחמד עלי ב-1974, היו פרשנים ואוהדים שהודו כי הם חוששים לחייו של עלי מול המפלצת הבלתי מנוצחת בדמות פורמן.
ג'ורג' פורמן (רויטרס)"רעם בג'ונגל": הקרב ששינה הכול
קרב אליפות העולם בין פורמן לעלי – שזכה לכינוי המחייב "Rumble in the Jungle" – נערך ב-30 באוקטובר 1974 בקינשאסה, זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). המפגש האייקוני הזה לא היה סתם עוד קרב איגרוף; הוא צבר ממדים של אירוע תרבותי והיסטורי. פורמן הגיע אליו כפייבוריט ברור: הוא היה צעיר מעלי בחמש שנים, חזק וכבד ממנו, ובעיקר הטיל חתתו על עולם האיגרוף כאלוף בלתי מנוצח. עלי, מנגד, ניסה לשוב ולזכות בתואר לאחר שחזר מן ההשעיה וספג הפסד ראשון בקריירה לג'ו פרייזר. כבר בערב הקרב האווירה הייתה מחשמלת: הקהל בזאיר הריע לעלי באקסטזה ("עלי, בומה-יה!" – עלי, הרוג אותו!), אך בלב רבים קינן החשש מפני העוצמה הבלתי ניתנת לריסון של פורמן. אפילו עלי עצמו, אמן הפסיכולוגיה, נדרש לכל תכסיסי הלוחמה המנטלית שלו. לפני הקרב לא חדל עלי להתגרות בפורמן ולהחליש את ביטחונו, כשהוא יורה שורות מחץ לעברו. באירועי קידום הקרב, עלי אף התבטא בהומור אופייני על עוצמתו המפחידה של יריבו: "ראיתי את ג'ורג' פורמן מתאגרף עם הצל של עצמו – והצל ניצח", התלוצץ, ובכך גם הכיר בעקיפין בהילה המפחידה של פורמן וגם לעג לה.
אולם כשנשמעה שריקת הפתיחה לזירה בקינשאסה, מוחמד עלי שלף קלף בלתי צפוי שביאס את תוכניותיו של פורמן. במקום לרקוד סביב הזירה או להילחם חזיתית, עלי נסוג מיד לחבלים והחל ליישם טקטיקה מפתיעה – מה שייקרא לימים "חבל-א-דוֹפּ" (Rope-a-dope). הוא כיסה את פניו ופלג גופו, נשען על החבלים בגב זקוף, והניח לפורמן להלום בו שוב ושוב בעודו מגן וסופג. פורמן, שהתרגל לראות יריבים קורסים תחת מטר המהלומות שלו בתוך סיבובים ספורים, המשיך להניף אגרופים בחמת זעם, אך עלי חסם ובלם את רובם בחוכמה. דקות חלפו, והענק הצעיר החל להתעייף; מכותיו האדירות הפכו איטיות וכבדות מרגע לרגע, והוא גילה שעלי – הלוחם הקל והרזה ממנו בהרבה – מצליח לשרוד את ההפצצה. בסיבוב השמיני הגיעה ההפתעה המדהימה: עלי, שקלט שפורמן מותש, זינק לפתע מהחבלים למתקפת נגד זריזה. בשניות ספורות הנחית על האלוף הצעיר קומבינציית אגרופים מהירה, ופורמן – אולי יותר מכל מתוך תדהמה – קרס לפתע לאחור, מתרסק אל רצפת הזירה.
זו הייתה הפעם הראשונה בקריירה שפורמן הופל בנוקדאון, והרגע בו הוכרע הקרב ההיסטורי: ג'ורג' פורמן האדיר נוצח בנוקאאוט, ומוחמד עלי זכה בתואר העולמי בחזרה. התבוסה ב"רעם בג'ונגל" טלטלה את פורמן עמוקות. הוא הגיע לקרב בזאיר בשיא כוחו, עם מאזן 40 ניצחונות ללא הפסד, ויצא ממנו לא רק בלי חגורת האליפות אלא גם עם פגיעה אנושה בביטחון העצמי. "עלי בלבל אותי והביס אותי, הוא היה פשוט טוב יותר ממני באותו לילה," הודה פורמן בכנות בשנים מאוחרות יותר. העולם צפה בהשתאות כיצד הבריון הקשוח והמפחיד הפך באחת למתאגרף מובס ומיואש. פורמן המאוכזב לקח פסק זמן מן הזירה בכל שנת 1975, כשהוא מנסה לעכל את אשר אירע.
משבר, אמונה ופרישה ראשונה
פורמן חזר לזירה ב-1976 בניסיון לבנות את עצמו מחדש. הוא רשם רצף ניצחונות נאה באותה שנה, שנראה כאילו מחזיר אותו למסלול – חמישה קרבות רצופים ניצח בנוקאאוט, בנחישות להוכיח לעולם ולעצמו שהוא עדיין ראוי לתואר. אלא שאז הגיעה נקודת השבר השנייה של הקריירה: ב-17 במרץ 1977, בקרב חם ולח שהתקיים בסאן חואן, פוארטו ריקו, הפסיד פורמן במפתיע בהחלטת שופטים למתאגרף ג'ימי יאנג. ההפסד הזה, אף שלא היה בנוקאאוט, פגע קשות בפורמן. מותש מן החום הטרופי ומכושר לא מיטבי, ירד פורמן מתוסכל לחדר ההלבשה – ושם, לפתע, חווה אירוע רוחני עמוק שהגדיר מחדש את חייו.
ג'ורג' פורמן (רויטרס)פורמן סיפר כי לאחר הקרב נגד יאנג חש ברגע מסוים שהוא "בין חיים למוות". הוא קרס בחדר ההלבשה, מדופק ומתייבש, ובתוך ההזיה או המצוקה הגופנית לפתע ראה חזיון. לדבריו, הוא ראה לעצמו מראה של אלוהים, ושמע קול הקורא לו להקדיש את חייו לישו. אותה חוויה רוחנית טלטלה אותו לחלוטין. כשחזר להכרתו, הכריז פורמן ההמום בפני הצוות סביבו שהוא "נולד מחדש" וכי הוא פורש מאיגרוף באופן מיידי. כך, בגיל 28 בלבד, בשיא תהילתו הספורטיבית, החליט ג'ורג' פורמן לתלות את הכפפות – ולפנות לדרך חדשה כאיש אמונה. בשנת 1978 הוא הוסמך ככומר והחל לשאת דרשות בכנסייה קטנה ביוסטון, עירו.
פורמן הפך למטיף דתי נלהב, ושם לעצמו למטרה לעזור לצעירי השכונות הקשות שמהן צמח. הוא הקים מרכז נוער קהילתי ביוסטון ב-1984, שם אימן בני נוער באיגרוף וחינך אותם לערכים, בתקווה לחלץ אותם מהרחוב ממש כפי שהוא עצמו ניצל. את תהילת העבר שלו כנראה השאיר מאחור – העולם זכר את פורמן כאלוף שנפל, אבל הוא מצידו היה שלם עם חייו החדשים כמשרת בקודש וכפעיל למען הקהילה.
הקאמבק הבלתי ייאמן – האליפות בגיל 45
כמעט עשור שלם חי פורמן חיים צנועים יחסית של מטיף קהילתי. אלא שבאמצע שנות ה-80 החל העסק להסתבך: חסכונותיו הידלדלו, והוא התקשה לממן את מרכז הנוער שהקים ואת כל הפעילויות הצדקה בהן היה מעורב. פורמן, שמעולם לא שכח את הילדים הנזקקים בהם טיפל, ניצב בפני דילמה קשה – לסגור את המרכז עקב קשיים כספיים, או לעשות מעשה דרסטי למען המשך מפעל חייו. ואז, באופן שאיש לא צפה מראש, החליט פורמן לעשות את הבלתי יאמן: לשוב לזירת האיגרוף המקצועני לאחר 10 שנות היעדרות.
בשנת 1987, בגיל 38 וכשהוא כבד משקל וכבד ניסיון, הכריז פורמן על קאמבק. רבים בענף הרימו גבה – חלקם גיחכו בפה מלא. נראה היה כמו גחמה מוזרה של אקס-אלוף שהתגעגע לאור הזרקורים. פורמן עצמו לא התבייש להודות שחזר לזירה "בשביל הכסף", כדי לממן את מפעלי הצדקה שלו, אך הדגיש שיש לו עוד מה להוכיח. הוא אימן במרץ, השיל חלק ניכר ממשקלו, וחזר לזירה עם דמות שונה לגמרי: לא עוד הבריון הזועף והשתקן, אלא גרסה בוגרת יותר, רגועה ומחויכת. פורמן של הימים ההם כונה לעיתים "דוד ג'ורג'" – הוא עלה לקרבות בחיוך רחב, התבדח עם עיתונאים, ואפילו נהג לצחוק על גילו וממדי גופו. בניגוד לתדמית המאיימת שהייתה לו בצעירותו, הפך פורמן המבוגר לאהוב הציבור – לוחם ותיק עם כריזמה שובבה, שניכר שנהנה מכל רגע שני בקריירה.
אולם לצד ההומור, פורמן הוכיח שקאמבק אינו בדיחה: הוא החל לנצח, שוב ושוב. היריבים בתחילה היו נחותים, אך הוא הלך והתקדם. במהלך הקאמבק השיג לא פחות מ-24 ניצחונות רצופים, 22 מתוכם בנוקאאוט, והראה שאף על פי שגילו עולה – כוחו עדיין במותניו (ובאגרופיו). בגיל 42, ארבע שנים לתוך הקאמבק, זכה פורמן סוף סוף להזדמנות חלומית: קרב על אליפות העולם מול האלוף הבלתי מנוצח, איוונדר הוליפילד הצעיר, באפריל 1991. הקרב, שכונה אז "הקרב בין הדורות" (The Battle of the Ages), היה מחזה מרתק: הוליפילד בן ה-28 אמנם ניצח את פורמן הוותיק בהחלטת שופטים לאחר 12 סיבובים, אך פורמן הפתיע את כולם כשעמד בקצב הצעיר וספג בגבורה מכות מבלי ליפול. למעשה, בסיום אותו קרב הפסד, יצא פורמן מנצח מסוג אחר – הקהל הריע לו על תצוגת אומץ אדירה, ושמו קיבל כבוד מחודש. מעמדו הציבורי של פורמן רק התעצם אחרי הקרב: הוא הפך לאישיות אהודה, ומפרסמים וחברות החלו להתעניין בדמותו העליזה והגדולה מהחיים.
ג'ורג' פורמן (רויטרס)פורמן, נחוש לחלום עד הסוף, לא ויתר על חלום האליפות. שלוש שנים נוספות חלפו. ב-5 בנובמבר 1994, כשהוא בן 45, עלה ג'ורג' פורמן שוב לקרב על תואר אלוף העולם – הפעם מול מייקל מורר, אלוף עולם צעיר ומהיר שהיה ילד בן 6 בלבד כשפורמן זכה בתואר הראשון שלו. במשך תשעה סיבובים נראה היה שפורמן המבוגר איטי מדי מול מורר הדרוך; מורר צבר נקודות וידו הייתה על העליונה. אלא שאז, בסיבוב העשירי, הוכיח פורמן ש"המכה הישנה" עודנה שם: הוא הטעין את זרוע ימין האימתנית שלו והנחית אגרוף ישר וחזק בפניו של מורר – בעוצמה ששלחה את האלוף הצעיר אל הקנבס. מורר נפל ולא הצליח לקום בזמן, וניצחון הנוקאאוט העניק לפורמן בשנית את תואר אלוף העולם במשקל כבד. ההיסטוריה נרשמה מיד בספרי השיאים: פורמן בן ה-45 הפך באופן רשמי לאדם המבוגר ביותר אי-פעם שזוכה באליפות העולם במשקל כבד. בנוסף, הוא קבע שיא של פער חסר תקדים – 20 שנה – בין זכיותיו באליפות העולם, הפער הארוך ביותר בהיסטוריה בין שתי קדנציות של אלוף עולם באיגרוף.
ניצחונו של פורמן על מורר הימם את עולם הספורט ונתפס כאחד הקאמבקים הגדולים בכל הזמנים. "ביג ג'ורג'" השלים מהלך שלמעשה אף מתאגרף לא עשה ברמה הזו: הוא חזר מפרישה ארוכה, בגיל שבו רוב הלוחמים כבר חובשים את כורסת הפרשן, והוכתר שוב כמלך העולם. פורמן עצמו עמד נרגש בזירה לאחר הזכייה השנייה, לבוש במכנסיו מהקרב הראשון שלו 20 שנה קודם לכן כמחווה סימבולית, ודמע כשחגורת האליפות הונחה שוב על כתפיו רחבות-הגרם. בכך נסגר מעגל מרשים – הנער הפראי מטקסס, שהפך לאלוף עולם צעיר, שנפל, קם מחדש והפך למטיף דתי, חזר לבסוף והוכיח שעודנו אלוף, בגוף ובנפש.
לאחר הזכייה המופלאה, פורמן עוד הגן על תאריו בקרב אחד (נגד אקסל שולץ הגרמני ב-1995, בקרב שנוי במחלוקת שבו ניצח בנקודות בקושי) ואז ויתר מרצון על חגורות האליפות, במקום להיענות לדרישות לקרבות חוזרים. ב-1997, בגיל 48, לאחר הפסד נקודות אחרון למתאגרף צעיר בשם שנון בריגס, הודיע פורמן על פרישה סופית מהאיגרוף. הוא פרש עם רקורד מדהים: 76 ניצחונות (68 בנוקאאוט!) מול 5 הפסדים בלבד לאורך קריירה שהתפרשה על פני כמעט שלושה עשורים. פורמן הוכיח שבזירה – כמו בחיים – לעולם אסור לוותר, ושגם מי שנפל מטה מטה יכול לשוב ולגעת בפסגה.
עוצמה פסיכולוגית ומכה של ברזל: סגנון הלחימה הייחודי
פורמן לא היה מתאגרף רגיל – הוא היה כוח טבע. סגנונו בזירה הוגדר על ידי שילוב נדיר של עוצמה פיזית גולמית, נוכחות מטילת אימה וביטחון כמעט יהיר ביכולתו. כבר מצעירותו, הנשק העיקרי של פורמן היה כוח המכה הפנומנלי שלו: אגרופיו – במיוחד הימנית הישרה המפורסמת שלו – יכלו להפיל יריב בכמעט כל רגע. קרב אליפות העולם הראשון שלו מול פרייזר המחיש לעולם את העובדה הזו: פורמן הלכה למעשה "ריסק" את פרייזר בסדרת מהלומות כבירות, ונראה כמי שמשמיד את יריביו בקלות מצמררת. אחד הפרשנים תיאר אז את פורמן כ"משמיד יעיל של אנשים" – מכונת נוקאאוט אנושית שיודעת לבצע את מלאכתה בקרירות ובמהירות.
בנוסף, ההבעה הקשוחה על פניו של פורמן הצעיר – שתמיד כמעט נעדר ממנה חיוך – השרתה מורא על יריביו עוד בטרם נישמע הגונג. באותם ימים הוא כמעט לא התראיין, ומהמרים מתחריו העידו שלשבת מול מבטו הקפוא במשקלם לפני הקרב הייתה חוויה מצמררת בפני עצמה. אגרופי הברזל של פורמן זיכו אותו במוניטין כאחד המכים החזקים ביותר בתולדות האיגרוף. לא בכדי, אגדות איגרוף אחרות דיברו ביראת כבוד על כוחו. מייק טייסון – בעצמו מתאגרף הידוע בכוח ההרסני שלו – אמר בהערצה שפורמן הוא "המכה הכבדה ביותר" שראה במשקל כבד. "לא יכולתי להשתוות לעוצמה של מישהו גדול עם כזו מסה," הודה טייסון על הפער בינו לבין פורמן, והסביר שהיתרון שלו עצמו היה במהירות ובטכניקה, לא בכוח גלמי. גם בהיותו איטי יותר ומתקרב לגיל העמידה בשנות ה-90, פורמן שמר על הכוח העצום שזרם בזרועותיו – אותו כוח שהפיל יריבים צעירים ממנו בהרבה.
ג'ורג' פורמן אחרי נוקאאוט (רויטרס)אולם סגנונו של פורמן לא התבטא רק בשרירים, אלא גם בחוסן מנטלי. אף שבראשית הקריירה שלו הניח לפחד ולהרתעה להיות כלי הנשק העיקרי, בגלגולו השני כמתאגרף מבוגר הוא הפגין קור רוח, סבלנות ואינטליגנציה רגשית בזירה. פורמן אימץ ב"קאמבק" סגנון הגנתי של שומר-מצח צולב (Cross-armed defense), לעיתים עומד זקוף וסופג את מכות היריב על זרועותיו הגדולות, עד שהלה מתעייף – ממש כפי שעלי עשה לו בזמנו. ואז, ברגע הנכון, היה פורץ במכה כבדה משלו. הוא אמנם היה איטי יותר בבגרותו, אבל מפוכח ומתוחכם יותר. "כן, אני משדר מראש את המכות שלי," התלוצץ פעם בתשובה למבקרים שראו את אגרופיו הארוכים מגיעים ממרחק, "אבל המסר בסוף מגיע ליעד." כך או כך, די היה בחבטה נקייה אחת של פורמן כדי להטות קרב שלם – עובדה שגרמה גם ליריבים המהירים והמיומנים ביותר לנהוג בו זהירות גדולה.
כבוד מיריבים: מה אמרו האגדות על פורמן
ג'ורג' פורמן זכה להערכתם של רבים מגדולי המתאגרפים – הן בני דורו והן אלה שבאו אחריו. יריבו המיתולוגי מוחמד עלי, שהביס אותו בזירה, ידע גם להעריך את פורמן האדם. שנים לאחר הקרב בזאיר, כשעלי היה כבר מתמודד עם מחלת הפרקינסון, אמר פורמן עליו: "עלי הוא גיבור אמיתי, והמחלה שממנה הוא סובל היא סמל לגבורתו. הוא איש דגול". עלי מצידו חלק לפורמן כבוד באופן עקיף וייחודי כבר לפני הקרב ביניהם – באמצעות הומור. במשחק המילים הידוע שלו לקראת "רעם בג'ונגל" השמיע עלי באוזני כתבים כאמור את המשפט המחוכם: "ראיתי את פורמן מתאגרף עם הצל שלו, והצל ניצח", רמז גם לחששו מהעוצמה של פורמן וגם לנחישותו להתגבר עליה. אחרי ניצחונו של פורמן על מורר ב-1994, עלי – שישב אז בקהל – חייך ואמר בחיבה: "ידעתי שג'ורג' יחזור יום אחד". שני היריבים משכבר הימים הפכו לידידים טובים בהמשך חייהם, ופורמן ספד לעלי בכאב כשהלך לעולמו ב-2016.
גם בני הדורות הבאים העריצו את פורמן. מייק טייסון, כוכב שנות ה-80, הגדיר כאמור את פורמן כגדול המכים: "ג'ורג' פורמן – המכה הכי כבדה," אמר טייסון והודה ש"לא יכולתי להשתוות למישהו עם כזה כוח". עבור טייסון, שידוע כמהיר וכוחני בעצמו, זו הייתה מחמאה יוצאת דופן המעידה על ההערכה לפורמן. איוונדר הוליפילד, האלוף שהביס את פורמן בהחלטת שופטים ב-1991, סיפר לא אחת שפורמן הוא "האדם שהכה אותי הכי חזק". הוליפילד שיתף שבאחד הסיבובים המאוחרים בקרב ביניהם, ספג אגרוף מפורמן "כל כך חזק, שהייתי בטוח שהשיניים שלי עפו החוצה". בהתחשב בכך שהוליפילד עמד בזירה מול טייסון, רידיק בואו ומתאגרפים אימתניים אחרים – העדות שלו על כוחו העדיף של פורמן מרשימה במיוחד. גם יריבים מוקדמים יותר של פורמן, כמו ג'ו פרייזר וקן נורטון, דיברו בהערצה (מהולה בטראומה) על עוצמת החבטות שלו: פרייזר אמנם שמר טינה לפורמן שנים אחרי התבוסות, אך הודה ש"לא פגשתי אף אחד עם כוח כמו של פורמן". נורטון ניסח זאת פעם בפשטות: "כשג'ורג' פוגע – הוא מכאיב, ובגדול”.
מעבר לכוח, עמיתיו של פורמן העריכו גם את אופיו. הוליפילד כינה אותו "אחד האנשים עם הלב הכי גדול שפגשתי – אתה פוגע בו, והוא חוזר אליך עם 15 חבטות משלו. ממש כמו להעיר נמר מרבצו." מתאגרפים צעירים יותר שגדלו על סיפור הקאמבק שלו שאבו השראה מדמותו. גיבורי שנות ה-90 וה-2000, כמו לנוקס לואיס ואף המתאגרפים של ימינו, הזכירו את פורמן כדוגמה לכך שגיל הוא רק מספר ושרוח לחימה היא נצחית. גם מחוץ לעולם האיגרוף, דמותו החביבה של פורמן המבוגר – עם החיוך הרחב והבדיחות העצמיות – הפכה אותו לאיש אהוב בפי כולם. בשנים האחרונות לחייו, כאשר עלו ברשתות החברתיות שמועות על מצבו הבריאותי, מייק טייסון צייץ: "תרמו מה שתרצו, העבירו ביקורת ככל שתחפצו; אבל האמת היא שג'ורג' פורמן הוא מהספורטאים הכי מרהיבים שראיתי". כך חלק לו טייסון כבוד בפומבי כאחד מענקי הדור.
ג'ורג' פורמן בזירה (רויטרס)מעבר לזירה: המטיף, היזם ואיש המשפחה
לאחר שפרש סופית מאיגרוף, הפך פורמן לא רק לאגדה חיה אלא גם לאישיות פופולרית בכל בית כמעט. הוא חזר להתמסר לאמונה – המשיך לשרת ככומר בכנסיית "Church of the Lord Jesus Christ" שהקים ביוסטון, כשבקהל מאזיניו נמנים גם צעירים משכונות מצוקה להם שימש כמנטור. פורמן נהג לדרוש בכנסייה ארבע פעמים בשבוע, ובעיני רבים ממקורביו היה זה הישגו המשמעותי ביותר – היכולת לגעת בחיים של אחרים ולהעניק תקווה, הרחק מאורות הזירה.
במקביל, דווקא דמותו הציבורית החדשה והמוארת פתחה בפני פורמן אפיק מפתיע: עולם העסקים. בתחילת שנות ה-90 גילה פורמן שהוא ניחן בכישרון טבעי לשיווק ומכירות – אולי אותה כריזמה מחויכת שסחפה אוהדים בקאמבק, מצאה בית חדש בפרסומות. בשנת 1994, מיד לאחר זכייתו המחודשת בתואר, פנה אליו יצרן קטן של גריל חשמלי נייד והציע לו לשווק מכשיר צלייה ביתי. פורמן הסכים, והפך לפרזנטור של "הגריל של ג'ורג' פורמן" – מתקן ביתי לצליית בשר ללא שמן. הוא התייצב לצילומי פרסומות בנונשלנטיות אופיינית, מרכיב סינר ו"כובע שף" ומכריז בחיוך: "זו מכונה רזה לחסל שומן!" (Lean Mean Fat-Reducing Grilling Machine) – והקהל האמריקאי התאהב. המוצר הפשוט הפך ללהיט מסחרר. עד סוף שנות ה-90 כבר נמכרו למעלה מ-100 מיליון יחידות מהגריל הנושא את שמו של פורמן ברחבי העולם, והשם "George Foreman" הפך מזוהה כמעט יותר עם גריל מטבחי מאשר עם איגרוף. פורמן עצמו גרף רווחים עצומים – הרבה מעבר למה שהרוויח במהלך הקריירה בזירה. הוא קיבל תמלוגים של מיליוני דולרים בחודש מהגריל המצליח, ובסופו של דבר חברת הייצור אף שילמה לו סכום חד-פעמי של כ-137 מיליון דולר כדי לקנות את הזכויות על שמו.
כך הפך פורמן, שבילדותו נאלץ לחלוק המבורגר אחד קטן עם ששת אחיו מרוב עוני, לאדם אמיד ביותר המסוגל לקנות לעצמו (ולאחרים) אינספור ארוחות. "שמתי את השם שלי על משהו – והקפדתי שזה יהיה הכי טוב, כי יש לך רק צ'אנס אחד עם השם שלך," אמר פעם בהתייחס לגריל, כשהוא מסביר בחיוך כיצד הצליח בעולם העסקים. פורמן בחיוך אופייני, 2009. לאחר פרישתו כספורטאי המשיך להמציא את עצמו מחדש – כמטיף בקהילה, כאיש עסקים המצליח למנף את אישיותו, וכדמות אב אוהבת למשפחתו הגדולה. אבל הגריל לא היה ההצלחה העסקית היחידה. פורמן כיכב בפרסומות לרשת מוסכי הרכב "Meineke" והביא לצמיחתה לכאלף סניפים. הוא השיק קו מוצרים לניקוי ירוק, ליין של מוצרי טיפוח אישיים, ואפילו נעליים אורתופדיות לסוכרתיים. בנוסף, חיבר למעלה מעשרה ספרים – כולל אוטוביוגרפיות וספרי השראה – ששפכו אור על פילוסופיית החיים שלו. הוא גם שב לזירת האיגרוף, אך הפעם כפרשן בטלוויזיה, ושימש במשך שנים כפרשן מבוקש בשידורי HBO של קרבות איגרוף, שם קולו הרועם וצחוקו המתגלגל סיפקו נופך ייחודי לשידורים.
בחייו האישיים היה פורמן אב גאה למשפחה ברוכת ילדים. הוא נישא מספר פעמים, ובסך הכול הביא לעולם 12 ילדים – 5 בנים ו-7 בנות – כולל ילדים מאומצים. בהומור שאפיין את תקופתו השנייה בחיים, החליט פורמן לקרוא לכל חמשת בניו בשם ג'ורג'. "ככה אני תמיד צועק את השם הנכון," התלוצץ בריאיון. למעשה, חמשת הבנים נושאים כולם את השם ג'ורג' אדוארד פורמן (השני, השלישי, הרביעי וכן הלאה), ובבית הם מכונים בכינויים שונים כדי ליצור הבדל: "ביג ג'ורג'", "מונק", "ג'ורג' ג'וניור" וכו'. גם אחת מבנותיו זכתה לגוון של שמו – ג'ורג'טה. במשפחת פורמן מספרים שבבית שולטת אווירה של הומור ואהבה, כשג'ורג' האב נהג לקום מוקדם להכין לילדים ארוחת בוקר ולספר להם סיפורי מוסר מהתנ"ך. לאורך השנים הקפיד פורמן לשמור על קשר הדוק עם כל ילדיו, ותמיד אמר שהיותו אבא טוב חשוב בעיניו יותר מכל תואר אליפות.
בין אם כמתאגרף אימתני ובין אם ככומר חייכן או כאיש עסקים ממולח – פורמן נותר עד יומו האחרון אדם שלם עם עצמו. הוא חילק את זמנו בין חוותו השקטה במרשל, טקסס – שם אהב לרכוב על סוסים ולבלות עם נכדיו – לבין פעילות ציבורית ועסקית ברחבי ארצות הברית. דמותו הפכה עם השנים לאייקון אמריקאי: ספורטאי שהצליח לחזור מאפילה לתהילה, אדם שחיבר בין עולמות של רוח וחומר, פשטות וכסף, וחיוכו הרחב – זה ששנים קודם לכן כמעט ולא נראה – הפך לסימן ההיכר שלו.
מורשת של אגדה
סיפורו של ג'ורג' פורמן הוא מסע נדיר בנוף הספורט העולמי – מסע של טרנספורמציות יוצאות דופן. הוא החל כנער רחוב אלים ושונא עולם, המשיך כאלוף עולם צעיר ומפחיד, נפל לקרקעית, מצא את אמונתו באלוהים, חזר מן ההפסקה כענק טוב לב, וזכה שוב באליפות בגיל שבו אחרים כבר פרשו מזמן. הוא פרש לבסוף עטור תהילה ואהבה, והמציא את עצמו מחדש כאיש עסקים וכדמות טלוויזיונית אהודה. ייתכן שאפילו הוא עצמו התקשה לפעמים ליישב את כל הפרקים השונים הללו לכדי סיפור חיים אחד. "איך אפשר ליישב את הבריון מהרחוב עם המטיף הנדבן? את הפרצוף הזועם ההוא עם הדובון החביב שנהייתי?" תהה פעם. התשובה, אולי, טמונה ברצון העז של פורמן להיות טוב יותר. חבריו ומכריו תיארו אותו כאדם שתמיד שאף לשפר את עצמו, להתעלות מעבר לנסיבות חייו ולהוכיח שהוא יכול להיות יותר ממה שהגורל ייעד לו. שאיפה פשוטה אך עוצמתית זו – "רצון להיות מישהו", כפי שכינה אותה – היא כנראה הנס האמיתי שבחייו.
בעולם האיגרוף, פורמן ייזכר לנצח כאחד מענקי הדור. הוא הונצח בהיכל התהילה של האיגרוף העולמי (World Boxing Hall of Fame) וכמו כן נכנס להיכל התהילה הבינלאומי באטלנטיק סיטי. ארגוני דירוג היסטוריים הציבו אותו בעקביות ברשימות "גדולי כל הזמנים": מומחי "International Boxing Research Organization" דירגו את פורמן בין עשרת המשקל כבד הטובים אי פעם, והמגזין Ring כלל אותו בשנת 2002 בין 25 המתאגרפים הגדולים של 80 השנים הקודמות. אבל מעבר לתארים וסטטיסטיקות (ומרשימות ה-76 ניצחונות, 68 הנוקאאוטים ושתי האליפויות העולמיות), המורשת האמתית של פורמן היא ההשראה שהוא מהווה. הוא הראה שלעולם אין מאוחר מדי לשינוי, שלכוח רצון ואמונה יש עוצמה השווה לכוחם של השרירים, ושגם לאחר נפילה כואבת אפשר לקום חזקים יותר.
ג'ורג' פורמן כבר אינו עמנו, אך הסיפור שלו ימשיך לחיות בדפי ההיסטוריה של הספורט ובזיכרון הקולקטיבי. דורות של מתאגרפים יגיעו וילכו, שיאים יישברו, אלופים יוכתרו ויפרשו – אך קשה לדמיין רבים מהם שישתוו למסעו הייחודי של "ביג ג'ורג'". מן הרחובות הקשוחים של טקסס ועד לאורות הזירה הבוהקים בזאיר, מהרגע בו הניף דגל אמריקאי קטן כמנצח אולימפי ועד לרגע בו הניף שוב את חגורת האליפות כגיבור קשיש – פורמן גילם בגופו ובנפשו את רוח הלחימה, ההתמדה והגאולה. בסופו של דבר, כפי שמשפחתו כתבה בהודעת האבל, הוא היה "כוח לטובה" – ולא רק בזירה, אלא גם בחיים עצמם. ג'ורג' פורמן, האגדה בעלת אלף הגלגולים, ייזכר כאיש שלם שידע לנצח לא רק את יריביו, אלא גם את גורלו.