דרוש: חלוץ שיפרוץ לקבוצה הראשונה וישכנע שהוא שייך. כך נראית המודעה הלא רשמית שמתנוססת מעל משרדי ההנהלה כבר יותר מעשור. מאז עזב אלברו מוראטה ב-2014, איש לא הצליח לעשות זאת. והרשימה ארוכה: מבורחה מיוראל ועד לטאסה, דרך הוגו דורו. שחקנים טובים, אך לא לריאל מדריד, או כך לפחות הוחלט. ואז הגיע גונסאלו גארסיה. סיום האודישנים?
האמת היא שריאל מדריד מלקקת את שפתיה: אוהד שרוף של המועדון, עם רמה שמתאימה לקבוצה. קשה למצוא כזה, אך זה נפלא כשזה קורה. במועדון מאמינים שהוא הרוויח את מקומו בקבוצה הראשונה, ועכשיו זה תלוי בו. גונסאלו הוא זה שבוחר. כי במקביל, יש לו עשרות הצעות על השולחן. והישארות עלולה להיות כרוכה במעט דקות משחק. “זה בידיו. אבל את הדלת ההיא, שנראתה בלתי ניתנת לפתיחה, הוא כבר חצה”, ניתחו בספרד.
גונסאלו “בעט את הדלת” לסגל של ריאל בארצות הברית: שישה משחקים בהרכב הפותח, ארבעה שערים ובישול אחד. הוא סיים כמלך השערים של הטורניר. גונסאלו כבש ארבעה שערים בעשרת משחקיו הראשונים בקבוצה הבוגרת, כמו אמיליו בוטרגניו, ורק אחד פחות מראול. הוא הזיז את רודריגו לאגף ימין ופתח דיון ציבורי אם צריך לספסל את ויניסיוס או את אמבפה. בסוף שלושתם שיחקו, אבל במשך 72 שעות כולם ניסו להבין את מי הם היו משאירים בחוץ. איך שהסיפור ייגמר, אם זה לא "לבעוט את הדלת", אז כבר לא ברור מה כן.
גונסאלו גארסיה (IMAGO)מוראטה ו-2013
אלו המספרים של שחקן בית שמצליח להשתלב בקבוצה הראשונה ולהישאר. זה דבר שמרגש את ריאל מדריד, ומתסכל את הקהל, כי לא קרה כבר עשור. מוראטה ערך את הופעת הבכורה בקבוצה הבוגרת תחת ז'וזה מוריניו, בלה רומארדה: הוא שיחק מספר דקות בניצחון 1:3 על סראגוסה ב-12 בדצמבר 2010. אבל מדובר היה בשחקן ששולב בהדרגה. הוא בילה שלוש עונות בין קבוצת הנוער לקאסטייה, שם שיחק מדי פעם. בעונה הבאה שיחק 9 דקות, ובעונה שלאחר מכן 759 דקות. זה צורב.
עד שהגיעה עונת 2013/14, אז צורף באופן רשמי לסגל הבכיר (חולצה מספר 21). זה היה הרגע שבו קפץ מדרגה. עונה מוזהבת (בה זכה בליגת האלופות), אך חשוכה מבחינת דקות משחק (רק 970 דקות). התפקיד המשני הזה הוביל אותו לעזוב ליובנטוס, שם שיחק שנתיים. הוא חזר בעונת 2016/17, שוב זכה בליגת האלופות, וגם קיבל יותר דקות (1,874). אבל שוב, הוא עזב. הפעם לצ'לסי, ולא חזר מאז. לא בגלל חוסר ברמה, אלא מחוסר בדקות. החלטה אישית.
אלברו מוראטה (רויטרס)חוסלו היה מקרה שונה
מוראטה הותיר חותם, אך לא היה היחיד. חוסלו אולי נראה כהמשך הדרך, אך היה מקרה מאוד יוצא דופן: הוא הגיע מסלטה ויגו לקאסטייה, שם בילה שנתיים, ובמהלכן שיחק 20 דקות בקבוצה הראשונה (7 בליגה, 13 בגביע). אחר כך עבר בין הופנהיים, פרנקפורט, האנובר, סטוק סיטי, דפורטיבו, ניוקאסל, אלאבס, אספניול... ואז חזר לריאל מדריד ועשה היסטוריה. הוא השתלב בהרכב ועזב מרצונו, כמו מוראטה. אבל הוא לא הגיע בעקבותיו.
וויליאן ז'וזה, הוגו דורו, לטאסה
ברשימה נמצאים גם חסה (למרות שהוא שיחק כקיצוני ולא כחלוץ 9), וויליאן ז'וזה, ראול דה תומאס, כריסטו, הוגו דורו, לטאסה ועוד. שחקנים שלא הצליחו "לבעוט את הדלת". מריאנו דיאס ובורחה מיוראל עשו סימנים של הצלחה, אך לא באמת. מריאנו הצליח לפרוץ, אך נתקע שם (הוא היה שחקן סגל במשך 6 עונות... אך שיחק בממוצע 371 דקות לעונה, וסירב לעזוב). מיוראל, לעומתו, לא הצליח לבסס את עצמו (עונה אחת בלבד עם 929 דקות משחק).
מריאנו דיאס (רויטרס)האבחנה ברורה: מאז מוראטה, לא היה אף חלוץ שעלה מקבוצת הנוער, שכנע, והוכיח שהוא שייך. שחקן שמראה שהוא מסוגל להישאר, כל עוד ירצה. מריאנו אולי היה יכול, אבל לא הצליח. מיוראל כמעט פתח את הדלת, אבל לא המשיך. מאחוריהם עומדים שחקנים מצוינים, אך לא לריאל מדריד. ופתאום, גונסאלו הגיע. במועדון בטוחים שיש לו את הרמה. שהוא הרוויח את המקום. עכשיו זו החלטה שלו. אם יצליח לבסס את עצמו עוד יותר, זו תהיה קפיצת מדרגה נוספת. אבל כרגע הוא צועד באותם צעדים. אלה שמובילים לאצטדיון סנטיאגו ברנבאו.