קיץ של כדורסל ישראלי עומד להיחתם. קיץ רווי אליפויות, קטגוריות גיל, נבחרות נשים וגברים, רגעים של גאווה, אכזבות ותקווה. ועכשיו, אחרי שהכל כמעט נאמר ונעשה, מגיע הרגע שכל חובב כדורסל חיכה לו: אליפות אירופה לבוגרים. לא עד גיל, לא דור העתיד, אלא השיא של השיא. הנבחרת הלאומית של ישראל יוצאת למסע שבסופו אמורה להיכתב היסטוריה חדשה.
על הקווים, האיש עם החזון, הניסיון והאופי, אריאל בית הלחמי. המאמן שהצעיד את נבחרת העתודה לזכיות היסטוריות, מקבל את המפתחות למכונית היוקרה של הכדורסל הישראלי. והפעם, זו כבר לא הרפתקה, זו הממלכה. אין תירוצים. הבית סביר בהחלט, והסגל? עמוק, מוכשר ומוכן.
במרכז הבמה ניצב דני אבדיה, כוכב ה-NBA שכבר עבר עונה מדהימה ונראה בשל מתמיד להוביל את ישראל קדימה. לצדו ים מדר, האיש שאיתו בית הלחמי כבר רשם פרק מזהיר בעבר גם בעתודה וגם בהפועל ת”א. רומן סורקין, תומר גינת, יובל זוסמן, קאדין קרינגטון, כל אחד מהם מציג תקופה שיא אישי, והתחושה היא שנבנה כאן תלכיד שיכול להתמודד עם כל נבחרת באירופה.
שחקני נבחרת ישראל (חגי מיכאלי)שלא כמו בקמפיינים קודמים, הפעם בית הלחמי מגיע משוחרר לגמרי, בלי תפקיד כפול בקבוצה בליגת העל, בלי הסחות דעת. אחרי שהשאיר את הפועל עפולה ליגה, הפך ליועץ מקצועי בנבחרת, ומאז כל כולו ממוקד במשימה הלאומית. אין לו עיניים לשום מקום אחר. רק הנבחרת. אז זה הזמן קצת להכיר את בית הלחמי.
האיש שמעולם לא קיבל מתנות
הסיפור של בית הלחמי הוא לא של מאמן שקיבל את הדרך על מגש של כסף. לאורך הקריירה שלו, למעט הפועל תל אביב, הוא לא עמד על הקווים של קבוצות טופ. הוא לא קיבל את ההזדמנויות הנוצצות, אבל גם לא התלונן. מי שנתן לו את הדחיפה בתחילת הדרך היה מוטי אמסלם ז"ל, שצירף אותו לגבעת שמואל והאמין בו כבר אז.
מאז, בית הלחמי חרש את הארץ. הוא לא מפונק, היה נוסע בשעות לא שעות מעיר לעיר, ממגרש למגרש. לפעמים חשב אולי לפרוש, היו שנים שבהן הדברים לא הסתדרו, וסיומי עונה לא תמיד היו נעימים מול הקבוצות, אבל הוא לא נשבר. היום הוא יודע גם איך להיפרד יפה כשצריך, יודע מתי לשחרר, ומבין שהעולם המקצועי הוא גם עולם של פוליטיקה. הוא למד את זה על בשרו.
אריאל בית הלחמי (לילך וויס-רוזנברג)"איש של שחקנים"
בית הלחמי נחשב למאמן יסודי, מקצוען אמיתי, הגון וישר. הוא לא נלחץ, מדבר ישירות לשחקנים, ומשרה סביבו אווירה של אמון. "חתול ערמומי", הגדיר אותו איש כדורסל בכיר, ולא סתם. הוא קורא את המשחקים, את הסיטואציות, את האנשים.
בעבר היה רחוק מעט מהשחקנים, אבל עם השנים ידע להשתנות. היום מדובר ב"איש של שחקנים" לכל דבר. שחקנים מעידים שהם משחקים בשבילו. הסיבה היא כנראה בגלל שכאשר הוא בוחר ללכת עם שחקן מסוים, הוא נותן לו גב מלא, מכיר את החוזקות והחולשות שלו, ולא מנסה לשים אותו בתבנית. הוא נותן חופש, נותן לפרוח, וזה לא תמיד היה המצב בעבר. הוא פשוט ידע להתאים את עצמו לדור החדש.
רומן סורקין אמר על בית הלחמי במסגרת ראיון לפודקאסט ONE: "למצוא תיאום בזמן כזה קצר, זה קצת עבודה לא הוגנת למאמן, זה מאוד קשה לשפוט מאמן על זה ואני חושב שאריאל (בית הלחמי, ר.ג) עושה עבודה מדהימה, כי הוא מאמן גדול וגם כי כולם עברו אצלו באיזשהו שלב. אז זה משהו שהוא די טוב לנו, שיודעים מה אריאל רוצה מאיתנו, מתחברים למה שהוא רוצה מאיתנו ומאמינים במה שהוא רוצה מאיתנו, זה עוזר לנו. גם כל הצוות המקצועי, אריאל הוא הראש אז קל להגיד המאמן, אבל יש לו את הצוות שלו עם גיא (קפלן) ויואב (שמיר, ר.ג) ורימי (רימון יבזורי, ר.ג) ועמית (לוי, ר.ג) שהצטרף אלינו, יש לנו בסיס טוב ושיטת משחק טובה, אנחנו משחקים מאוד מהר שלדעתי לא כיף לשחק נגדנו, אנחנו לוחצים את הכדור כל המשחק, לי היה מאוד קשה להתרגל לזה אבל כשהתרגלתי ופתאום זה בא לי באינסטינקט לקלוע סל ולרוץ ישר ללחוץ, לשחק נגד זה לא כיף ולשחק ככה זה קשה, אבל כשמתרגלים זה יכול רק לתרום לנו וזה אחד היתרונות שלנו. אנחנו צריכים להשתפר בזה ולהיות עוד יותר מתואמים ולדעת להריץ את התרגיל יותר מהר ויותר נכון ויותר מסודר, שזה טבעי בכל מקום זה ככה”.
שונא רעש, אוהב פרקט
בניגוד לרבים בתפקידו, בית הלחמי לא מחפש תקשורת, כמעט בורח ממנה. מאז שמעט הוצא מהקשרו באמירה על תמיר בלאט, הוא נזהר מכל חשיפה. הוא לא אוהב להתראיין, מעדיף להישאר מאחורי הקלעים, לעבור על הקלטות, לנתח משחקים ולהכיר את היריבות. הוא לא מסתמך על צוות גדול, אלא מאמין בראייה שלו, בתחושת הבטן ובניסיון. הוא בא מוכן. תמיד.
אריאל בית הלחמי (רדאד ג'בארה)עם תחושת הבטן הוא תמיד יילך. לא רבים המאמנים שהיו מהמרים על איתן בורג ולא על הניסיון של רועי הובר, לא רבים היו מוותרים על תמיר בלאט, וגם בית הלחמי יודע: אם הוא יצליח בקמפיין הזה ויגיע רחוק עם ישראל, כל המחמאות מגיעות לו. כישלון? אין ספק ששמות כמו הובר, זלנסון ולבאט יצוצו.
הפעם זה אישי
אליפות אירופה של 2025 לא תהיה עוד טורניר. זו המבחן האמיתי עבור המאמן הלאומי. ההזדמנות להוכיח שהוא לא רק האיש הנכון להיום, אלא גם למחר. אחרי ההצלחות עם העתודה, מגיע עכשיו השלב שבו צריך להוביל גם את הבוגרים לרגעי השיא. כי העתיד עוד לפניו. בן שרף, עומר מאייר, דני וולף. השמות הבאים כבר מחכים, אבל לפני שמדברים על הדור הבא, צריך שהדור הזה יעמוד בציפיות.
הפעם אסור להיכשל
כישלון כמו זה של 2022, לא לעלות משלב הבתים, לא יכול לקרות שוב. ישראל שובצה לבית עם סלובניה, צרפת, פולין, בלגיה ואיסלנד, בית מאתגר אך בהחלט לא בלתי אפשרי. הפעם, עם הסגל הזה, עם התחושות הטובות מסביב, ועם מאמן שראה כבר מהי הצלחה עם סמל הנבחרת על החזה, יש תחושה שמשהו יכול להיפתח מחדש. השאלה היא לא רק אם נגיע רחוק. השאלה היא אם סוף סוף נצליח להיות מה שתמיד חלמנו, נבחרת גדולה באמת. והפעם, אין אף אחד שמתאים יותר לעמוד בחזית מאשר אריאל בית הלחמי.
חשיפת המדים של נבחרת ישראל ליורובאסקט