להיות מאמן במדינה זרה זה אף פעם לא קל. את מספר אנשי המקצוע הישראלים שרשמו הצלחות מעבר לים אפשר לספור על כף יד אחת, אך אין זה מונע מאיתנו, פעם אחר פעם, לשפוט לחומרה את המאמנים שמגיעים מבחוץ, ל”אימפריית הכדורגל” הלא היא ישראל כמובן, כי אנחנו הרי תמיד יודעים הכל. הדוגמה התורנית והבולטת ביותר לכך בשנים האחרונות, באה לידי ביטוי ביחס כלפי מאמן מכבי ת”א, ז’רקו לאזטיץ’.
בגיל 43 ואחרי שרשם הצלחות נאות בבאצ’קה טופולה הסרבית, אותה הוביל לצמרת הגבוהה במדינתו, לאזטיץ’ ראה במכבי ת”א הזדמנות, וקידום. הוא צדק, הרי שאין מה להשוות בין לעבוד במקום שבו מקום שלישי נחשב לאליפות, למועדון שבו כל דבר אחר מלבד השגת הצלחת נחשב לכישלון. מדובר בלחץ וסטנדרטים שונים לגמרי, אבל אם נשפוט במבחן התוצאה, וגם מעבר לכך – הסרבי עומד בגדול בהם ובגדול במבחן התוצאה, ומי שינסה, יראה שגם מעבר לכך.
בכל פעם שמכבי ת”א איבדה נקודות (תתפלאו, אי אפשר לנצח את כל המשחקים), כל האש הופנתה אליו. זה עוד מובן, הרי שלא מעט פעמים הביקורות גובו באירועים שקרו על כר הדשא, כמו בחירת הרכבים לא נכונים, חילופים מאוחרים או כל סאגת ערן זהבי, אבל מה קורה בניצחונות הגדולים? שקט ודממה. צרצרים. 1:3 בטרנר? “איזו הצגה של פטאצ’י!”, “דור פרץ שחקן העונה”, “השדרוג של דוידה”. והמאמן? “בסדר, הוא לא הפריע”. מבלי לזלזל או להפחית בעונה הפנומנלית של רן קוז’וק ורק כדי להמחיש את חוסר ההוגנות, דמיינו מה היה קורה אם מאמן הפועל ב”ש היה נותן נוקאאוט של שלישייה במחצית במשחק העונה בחוץ. אה, לאזטיץ’ עשה את זה? בסדר... השחקנים, השחקנים…
ז'רקו לאזטיץ' (חגי מיכאלי)אבל הקושי התקשורתי והמחאות מצד הקהל אלה לא האתגרים היחידים שניצב בפני לאזטיץ’. גם העובדה שהגיע לישראל בזמן מלחמה נלקחת כמובן מאליו, “בסדר, הוא סרבי, הוא רגיל לחיות במלחמה”, ושלל טיעונים בסגנון. אלא שהמובן מאליו השני, והמרגיז אף יותר, הוא חוסר הקרדיט למאמן על ניהול סגל מופתי והבאת הקבוצה לשיא שלה בדיוק בזמן, בעונה שכללה שמונה טיסות הלוך חזור למשחקי חוץ עם קמפיין מכובד בליגה האירופית. עכשיו נכניס למשוואה גם ש”גביע הטוטו זה לא באמת תואר” והינה לכם עוד סיבה לזלזל באיש החביב והחייכן על הקווים.
מבחינה מקצועית, הנתונים של מכבי ת”א מדברים בעד עצמם; הרבה טענות הושמעו נגד סגנון הכדורגל של לאזטיץ’, אבל המציאות מציירת תמונה שונה לחלוטין, כשהקבוצה שלו כבשה העונה 81 שערים (79 בפועל אם נוריד את הטכני מסמי עופר), שזו הכמות הגבוהה ביותר שכבשה קבוצה מאז הפועל ת”א בעונת הדאבל ב-2010 (87). גם התפלגות הכיבושים בין שחקני הסגל מרשימה; דור תורג’מן (14), ווסלי פטאצי’ (12), דור פרץ וערן זהבי (10 כ”א) ואושר דוידה (8). כאשר כל שחקני ההתקפה נושאים בנטל ומסוגלים לייצר מספרים, זה בדרך כלל מעיד על קבוצה בריאה ומאומנת התקפית, עם מאמן שמצליח להוציא מהשחקנים שלו את הגרסה הטובה ביותר שלהם.
עכשיו חייבים לדבר על הפיל שבחדר, ולטעמי גם אחת הסיבות המרכזיות לכתישה שעובר לאזטיץ’, בתקשורת ובקהל. כי אין מה לעשות, כשערן זהבי לא משחק, זה אירוע. לאזטיץ’ לקח החלטה בתחילת העונה שדור תורג’מן הוא החלוץ הראשון והלך איתה כמעט לאורך כל הדרך, מבלי לסטות ימינה ושמאלה. הוא נלחם בהמון בקהל ובתקשורת שמחה על היחס ה”משפיל” כביכול שלו כלפי הכוכב, הקפטן והסמל.
ז'רקו לאזטיץ' וערן זהבי (ראובן שוורץ)ואכן, היו מקרים שבהם לאזטיץ’ יכול וצריך היה להתנהל אחרת מול זהבי, אבל בשורה התחתונה, הוא לקח החלטה אמיצה שברוב המקרים גם הוכיחה את עצמה על כר הדשא. אלא שהתפיסה הישראלית הצינית, מה לעשות, מתקשה לקבל את העובדה שיכול להיות שיש מאמן שפועל מתוך מניעים מקצועיים טהורים. בסופו של דבר, למרות כל המשקעים בדרך והעובדה שאהבה גדולה בין השניים (לפחות מצידו של זהבי) כנראה לא הייתה שם, לאזטיץ’ הצליח להוציא מהקפטן את מה שהוא היה צריך ממנו בדיוק במאני טיים של העונה. על הדרך אפשר להתווכח, אבל גם במבחן התוצאה הזה, לאזטיץ’ עמד בהצלחה.
רז אמיר אמר בפודקאסט מכבי ת”א ב-ONE שלבעלים מיץ’ גולדהאר נמאס להחליף מאמן כל שנה. את האמת, אפשר להבין אותו. אז נכון, לאזטיץ’, לפחות בינתיים, הוא לא גדול המאמנים שהגיעו לכאן וגם הוא עדיין צריך לצבור ניסיון ולשפר לא מעט היבטים, אבל בימים בהם אנו רואים כיצד מכבי חיפה מתקשה למצוא מועמד זר ראוי, המאמן הסרבי צריך לקבל הרבה יותר קרדיט, מכלל הגורמים מסביב. אבל מעבר לכך, לאזטיץ’ לימד אותנו שיעור בסבלנות, ובעיקר בצניעות, והרי שזו אחת הסיבות לכך שהוא ראוי לפתוח גם את העונה הבאה בקריית שלום.