עצוב. מגעיל. מביך. כל מילה נכונה. כל כך הרבה זמן חיכינו לרגע הזה – הדרבי של תל אביב חוזר. לא עוד משחק ליגה שגרתי, אלא הטוב ביותר של הכדורגל הישראלי. המשחק הכי גדול שיש לנו. לא סתם עוד מחזור, אלא אירוע. רגע שאמור היה להזכיר לנו למה אנחנו אוהבים את המשחק הזה. למה אנחנו קמים כל שבוע עם תקווה בלב וצעיף על הכתפיים.
והכי חשוב, הוא היה אמור להתקיים ברגע נדיר שבו כולם יכולים סוף סוף לצפות בו. החטופים חזרו. הם בבית. גלי וזיוי ברמן. אמילי דמארי. אלי-ה כהן. אלו ששבו ממש לא מזמן, ואלו ששבו לפניהם. כולם ביקשו, לא בקול, אבל מהלב, 90 דקות של שפיות. של נורמליות. של כדורגל. כולם – חוץ מהמשטרה.
אל תתבלבלו – הפורעים חייבים לשלם. נתחיל מהברור מאליו. מי שזרק פירוטכניקה לדשא, מקום בו נמצאים שחקנים, ילדים, שוטרים ואזרחים, חייב להיות מאחורי סורג ובריח. בלי “אבל”. בלי כוכביות. מדובר במעשה פלילי, מסוכן, חסר אחריות. אנשים נפצעו. זה חמור. מאוד.
שוטרי משטרת ישראל בהתייעצות (רדאד ג'בארה)אבל עם כל הכבוד, ומגיע כבוד, מפקד מחוז תל אביב קיבל אחריות לנהל את האירוע הזה. לצורך העניין משעה חמש בערב ועד חצות, נגיד. בשעה 20:30, עם איקס פצועים שכבר היו, הוא נדרש לשאלה הפשוטה ביותר: איך מונעים שיהיו עוד פצועים?
וכאן, נדרש שיקול דעת. קור רוח. מנהיגות. ניסיון. אבל כנראה שלא היה שם אף אחד שחשב ש-פיצוץ הדרבי הוא מהלך שמפחית את הסיכון. כי בינינו? אין מצב בעולם שמישהו באמת מאמין שזה היה הפתרון הכי טוב. ואם כן – אולי הוא פשוט לא בתפקיד הנכון.
אגו, אורות כחולים, ו-25,000 לבבות שבורים. נראה היה שהמשטרה רצתה להזכיר לכולם מי בעל הבית. להוכיח נוכחות. להשאיר חותם, אבל לא באתם להופיע. 25,000 אוהדים הגיעו לראות את הגיבורים שלהם. לא את שורת האופנועים. לא את הקסדות. לא את הפרשים. לא את הכוח.
יציע הפועל ת"א (שחר גרוס)מה שנשאר זו תחושת תסכול עצומה. הכדורגל הפסיד, הקהל הפסיד, הצופים בבית הפסידו. והמשטרה? לקחה ניצחון טכני. והאלימות? לא חד-צדדית. כן, אוהדים התפרעו. וצריכים להיענש, אבל בואו נדבר רגע על השוטרים. על האלימות שיצאה משליטה. על רוב הפצועים, לא מהאבוקות, אלא מהמגע עם הכוח שאמור היה להגן עליהם.
כאן זה כבר נהיה עצוב באמת. ומילה על ההנהלות. שני המנכ"לים טעו. גיא פרימור מהפועל דיבר מהלב, וזה ראוי להערכה, אבל לא מספיק כשאתה עובר על הפצועים בקלילות. בן מנספורד ממכבי עשה ההפך, דיבר כמו רובוט, וזה מרגיש כמו עדות לכך שבמכבי, ניצחון חשוב מהכל. גם כשזה לא הזמן. גם כשצריך לעצור, להסתכל בעיניים ולהגיד, יש דברים שהם מעבר.
והנה, דווקא פה, היה מקום לאיחוד נדיר. מכבי והפועל, כתף אל כתף. אמירה משותפת: הכדורגל לא שייך לפורעים ולא לשוטרים. הוא שייך למועדונים, לשחקנים ובעיקר לאוהדים הטובים. אבל זה לא קרה. ואנחנו? נשארנו עם הפסד טכני. כולם. יום עצוב מאוד בכדורגל הישראלי, והאופטימיות? יש רק לאן לעלות מכאן.