נבחרת ישראל הושפלה

ערב ראש השנה במשפחת שרף, ארוחת החג הוקדמה כי נבחרת ישראל הופיעה בשמינית גמר אליפות אירופה, ועם תחילת השידור כולם צופים במשחק עם סיום הארוחה והברכות. משפחת הכדורסל הישראלי ציפתה לטוב, הרוחות שנשבו מהמחנה הישראלי היו על אמונה והבטחה להילחם ולתת הכל, חלק היו מהלב וחלק היו הודעות יחצנות.

איטליה הובילה את הכדורסל האירופי בשנות התשעים במסגרת הקבוצות והנבחרות, כולם רצו ללמוד ולחקות אותם. אנחנו, המאמנים, רצינו ללמוד ולראות מה הם עושים, אבל בשנים האחרונות האיטלקים ירדו בגדולתם, למרות שיצאו ל-NBA שלושה שחקנים והשנה כבר היו ארבעה בליגה הטובה בעולם.

כספי. הנבחרת הושפלה מול האיטלקים (FIBA)

נבחרת ישראל הגיעה למשחק כאשר בארץ קצת התעלמו ממה שארז אדלשטיין אמר, כי הרי צריך להיות פראיירים לא לעלות מהבית שלנו. במשחק הערב, כשהיינו צריכים להעלות הילוך, ואינני אוהב להשתמש בביטוי הזה, פשוט לא הופענו.

פרט לגל מקל, לא היה שחקן אחד שהפגין את השאפתנות, האגרסביות ואת המחויבות שהיינו זקוקים לה. רבות דיברו תוך האליפות על ההגנה, איזו הגנה היתה היום? פשוט לא היתה כזאת. רבות היללנו את הגנת החילופים נגד רוסיה, אבל היום זו לא היתה הנבחרת הרוסית האפטית, חסרת האינטיליגנציה  שהתנפצה על החילופים. היום, כשמארקו בלינלי לא קלע, לא מצאנו תשובה לאלסדנרו ג'נטילה, לא מצאנו תשובה לדניאל האקט ולא מצאנו אפילו תשובה לניקולו מלי ולאנדרה צ'ינצ'יאריני.

גל מקל. חוץ ממנו, אף שחקן לא הופיעו בנבחרת (FIBA)

בהגנת החילופים ובהגנה בכלל, בסופו של דבר צריך לשמור על השחקן עם הכדור, זה שקולע או חודר לסל ובזה נכשלנו. משהו בשפת הגוף של השחקנים היום בהגנה, ולאחר מכן בהתקפה, לא עבד. כל אחד העביר את תפוח האדמה הלוהט וכך לא עשינו שום דבר שצריך בהגנה כדי לעצור את המפולת. בהתקפה, להוציא מספר מועט של פעמים, לא הנענו את הכדור. מקל הלך הרבה אחד על אחד ולפעמים היתה הרגשה שהוא עוד מחכה ששאר השחקנים יעברו את החצי ויתחילו לנוע. הנבחרת הייתה איטית ושקופה בפעולות שלה.

כתבתי כי לא הסכמתי עם ההחלטה לא לתת למקל, ליאור אליהו ועומרי כספי לשחק כלל נגד צרפת. זו שגיאה מנטלית תוך כדי אליפות. בנבחרת התחבאו מאחורי הרופא, אם המשחק נגד צרפת היה קובע, גם אז היו נותנים לרופא לקבוע את ההרכב? אני מכיר הרבה שחקנים ומאמנים ששיחקו במשחקים גדולים  למרות המלצת הרופאים שלא.

אולי עודף ההצהרות, אי סגירת הנבחרת לריכוז והתכוננות מלאה, פחות לדבר ויותר לעשות, פגעו בנבחרת היום, כי כלום ממה שהובטח וממה שתוכנן לא התבצע. ההפרש בין איטליה לישראל, ונבחרת איטליה היא נבחרת טובה, הוא לא מחייב תבוסה של שלושים הפרש, כשמתחילת הרבע השלישי המשחק היה גמור וברבע הרביעי עלו בהרכב האיטלקי שחקנים מקצה הספסל,

זו היתה השפלה וחבל, כי גם כשהפסדנו לבוסניה זה היה בגלל עייפות ושגיאות מדודות, אבל גם שם הפגנו לחימה ורצון. כשנבחרת ישראלית לא נלחמת, זה פוגע בהרגשה הכללית וברושם. יותר מכל היו חסרים האנרגיות, הלחימה, הרצון, המשמעת הטקטית, הביחד והאופי שדרוש כדי לעשות את מה שנדרש כדי לעלות מדרגה, וכאן, ברגע האמת, זה לא קרה. 

ליאור אליהו. תבוסה משפילה לנבחרת (FIBA)

ידענו לפני המשחק כי בלינלי ודנילו גלינארי בכושר שיא. כמי שראה את התצוגה  הבלתי נשכחת כנגד ספרד, לואיג'י דאטומה נפצע תוך כדי האליפות ובאיטליה לא הזכירו את היעדרו במילה, אנדרה ברניאני נפצע תוך כדי המשחק, אבל האיטלקים לא התייחסו לזה, הם היו בכמה דרגות מעל ישראל, ללא שניים מכוכביהם וחבל. כי זה משאיר טעם רע בפה.

צריך לא לשכוח ולא לברוח מההכנה המאוחרת. מדוע היא קרתה, מי אחראי לה ומה עושים כדי שזה לא יקרה שוב. אסור לנו לטאטא את זה מתחת לשטיח, יש לכדורסל שלנו הרבה בעיות והרבה עבודה, ועם יחצנות לא נפתור אותה אלא להפך. השאלה האמיתית היא, האם יהיה אומץ למי שצריך להסתכל למציאות בפנים ולנסות לעשות את מה שצריך, אבל על זה אכתוב בכתבה נפרדת.

שנה טובה לכולם.